דחיית תביעה נגד רופאת משפחה

רופא המשפחה הוא הרופא הראשון אליו פונים כאשר חשים ברע. תפקידו הוא מתן אבחון ראשוני וביצוע בדיקות שונות לשם זיהוי הבעיה. כאשר מדובר בבעיה רפואית קלה, רופא המשפחה יכול להציע פתרון רפואי ולהביא לסיום המחלה. במקרים בהם מתגלה בעיה רפואית חמורה, רופא המשפחה מפנה את החולה לבדיקות ורופאים נוספים לשם המשך הטיפול. לא פעם, מוגשות תביעות לרשלנות רפואית נגד רופאים אלו בשל אבחון מחלה רשלני במועד ומתן טיפול לקוי כתולדה מכך. כך היה בפסק דין זה, אשר נידון בבית המשפט המחוזי ירושלים.

במקרה דנן, הגיש התובע תביעה בגין רשלנות רפואית נגד רופאת המשפחה. בכתב התביעה נטען כי בעקבות טיפול לא נאות שניתן לתובע על ידי הרופאה הנתבעת, נגרמה לו נכות תמידית בשיעור של 40% והוא אף סבל מאירוע לב.

התובע הגיע לראשונה לבדיקה רפואית אצל הנתבעת בשנת 1997, לאחר שחש כאבים בחזה. לדבריו, הנתבעת שלחה אותו לבצע מספר בדיקות, אך טענה כי לא היה מקום לדאגה. בשנת 2000, התובע שב והתלונן על כאבי החזה, אך הנתבעת לא נתנה לו טיפול תרופתי או הנחיות מיוחדות. רק לאחר הביקור השלישי של התובע במרפאת הנתבעת באותה שנה, הוא הופנה לבדיקת מאמץ ונאמר לו שעליו לעקוב תדיר אחר לחץ הדם שלו.

לטענתו, הרופאה התעלמה מתלונותיו ומצבו הרפואי המיוחד ולכן התרשלה כלפיו. התובע טען כי הנתבעת התעלמה מגילו, עישונו ורמת הכולסטרול שלו וחזרה על כך שהוא היה בריא. כמו כן, נטען כי הנתבעת התעלמה מבקשות התובע לבצע בדיקות שונות ובעקבות זאת, הוא עבר אירוע לב ובוצע לו צנתור. התובע התבסס בתביעתו על העדר רשומה רפואית מסודרת בעניינו וטען לנזק ראייתי בשל כך. לכן, לדידו, נטל ההוכחה עבר לכתפי הנתבעות. לחלופין, התובע טען כי הרשלנות הוכחה מכוח הודאת בעל הדין, בעקבות דברי המומחים שהעידו מטעם הנתבעות. התובע התבסס על דברי המומחים הרפואיים מטעמו שטענו כי הייתה התרשלות.

עוד פסקי דין בנושא:
פסק דין - האם הרופא התרשל כלפי החולה כאשר לא הסביר לו על סכנות עישון?

מנגד, הרופאה הנתבעת טענה כי לא התרשלה ונקטה בדרכי טיפול סבירות ומקצועיות. לטענתה, היא הזהירה את התובע בדבר נזקי העישון ושלחה אותו לביצוע בדיקות שונות על מנת לזהות את מקור הבעיות. אולם, התובע הוא שנמנע מלשוב למרפאתה לאחר קבלת התוצאות, על מנת להמשיך בטיפול.

דיון והחלטה

לאור חוות דעת רפואיות שהוגשו על ידי הצדדים, והעובדה שהתובע היה מעשן כבד במשך שנים רבות, השופט קבע כי היה לו חלק לא מבוטל באחריות למצבו הרפואי. אם כך, השאלה שעמדה במרכז המחלוקת הייתה האם גם לנתבעת היה חלק במצבו הרפואי, עקב התרשלותה.

בפתח דבריו, השופט דחה את טענת התובע לרישום רפואי לקוי מצד הנתבעת. זאת משום שהטענה נטענה באופן כוללני, לא הובאו ראיות של ממש והפרטים שאכן הושמטו, לא עלו לכדי פגם מהותי. יתרה מזאת, על מנת להעביר את נטל ההוכחה לכתפי הנתבע בשל רישום לקוי, היה על התובע להוכיח קשר סיבתי בין היעדר הרישום והאירוע. השופט קבע כי קשר זה לא הוכח במקרה דנן ולכן לא היה מקום להעביר את נטל ההוכחה.

לאחר מכן, השופט נדרש לבדיקת הטיפולים הרפואיים שניתנו לתובע במהלך שנת 1997 ובשנת 2000. באשר לטיפול הראשון, השופט קבע שהנתבעת פעלה כרופאה סבירה עת שלחה את התובע לבדיקות שונות כגון א.ק.ג וכולסטרול. לאחר קבלת תוצאות הבדיקות, נמצאה רמת כולסטרול גבוהה והנתבעת המליצה לתובע על דיאטה ללא תרופות, בהתאם לאחת משיטות הטיפול שהיו נהוגות אז. אולם, התובע התעלם מהמלצותיה.

לאחר זמן מה, היא התקשרה אליו וחזרה על המלצותיה וביקשה להמשיך את הבדיקות אך התובע בחר לנתק עימה קשר עד לשנת 2000. על כן, השופט פסק כי הנתבעת לא התרשלה במתן הטיפול. כעבור שלוש שנים, שב התובע לנתבעת והתלונן על כאבים באזור הלב וכתף שמאל. הנתבעת הפנתה את התובע לצילום חזה, בדיקת מאמץ וא.ק.ג. השופט קבע כי הפניות אלו היו במסגרת סטנדרט הטיפול הסביר במקרים מסוג זה, ולכן הנתבעת פעלה כנדרש.

יתרה מזאת, לאחר קבלת התוצאות התובע ניתק את הקשר עם הנתבעת בשנית. לדעת השופט, לא היה מקום לצפות מהנתבעת לשוב ולהתקשר לתובע ולנסות לשכנעו להמשיך בבדיקות. זאת לאור התנהגות התובע בעבר, שבחר להתעלם מהמלצות הנתבעת ולקחת את גורלו לידיו. לאור כל האמור לעיל, השופט החליט על דחיית התביעה. הוא הדגיש כי גם אם התנהלותה של הנתבעת לא הייתה מושלמת, הרי שלא נמצאה כל רשלנות מצידה.