פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה בטיפולי פוריות

טיפולי פוריות הינם מהטיפולים הפולשניים והחודרניים ביותר לגוף האישה. מעבר לאי הנעימות שנגרמת מכך, ישנם לא מעט סיכונים וסיבוכים רפואיים העלולים להיווצר במהלך הטיפול וההיריון. נושאים אלו נדונו בפסק דין זה, אשר ניתן על ידי בית משפט מחוזי תל אביב.

במקרה דנן, הוגשה תביעה לרשלנות רפואית נגד רופא מומחה בתחום הפוריות. על פי כתב התביעה, התובעים פנו בשנת 1995 לרופא הנתבע בשל רצונם להרות וקשיים לעשות כן. הנתבע ערך לשניים בדיקות ומצא כי האם סבלה מבעיית חוסר ביוץ והאב סבל מספר בעיות פוריות. אז, הנתבע החל בטיפול לגרימת ביוץ אצל התובעת וזרעו של האב נבדק וטופל גם הוא. התובעים עברו שני מחזורי טיפולים.

המחזור הראשון נכשל. במחזור הטיפולים השני נשאבו מהאם 13 ביציות, 10 מהן הופרו הפריה חוץ גופית באמצעות זרעו של הבעל ו- 7 מהן הוחזרו חזרה לרחם התובעת. בסופו של הטיפול, נולדו לתובעים תאומות אולם הן נולדו בשבוע ה- 25 להריון. קרי, מוקדם מהצפוי. משכך, אחת מהן סבלה ממומים קשים בשל הלידה המוקדמת. כעבור שנה, נכנסה האם להריון ספונטאני ללא כל טיפול אך הוא הסתיים בגרידה. בשנת 2002, לאחר שהתובע עבר ניתוח לקשירת וריד, האם הרתה בשנית באופן ספונטני ונולד לתובעים ילד נוסף.

התובעים הציגו מספר טענות נזיקיות כלפי הרופא הנתבע. ראשית, נטען כי הוא התרשל בטיפול משום שהמליץ על הליך הפריה חוץ גופית מוקדם מהנדרש. לדעת התובעים, היה על הנתבע להמליץ להם להמשיך ולנסות להרות באופן טבעי. בנוסף, נטען כי התרשלות הרופא באה לידי ביטוי באי חשיפת תופעת "וריקולציה" ממנה סבל האב. כלומר, היה על הנתבע להפנות את התובע לאורולוג או רופא אחר לאור ממצא זה, טרם ביצוע טיפולי פוריות. התובעים חיזקו טענתם זו בעובדה שלאחר שהאב גילה על הבעיה, הוא פנה לרופא, עבר ניתוח ונולד לשניים ילד נוסף.

עוד מאמרים בנושא:
רשלנות רפואית בטיפולי פוריות

שנית, התובעים טענו להיעדר הסכמה מדעת לאור העובדה שלא הוסבר להם על טיפולים אחרים אפשריים. בנוסף, בעת קבלת טיפול הפוריות, רק האם חתמה על טופס הסכמה ולא הוסבר לשניים מה היו עלולות להיות תוצאות הליך החדרת ריבוי עוברים. קרי, האפשרות של לידה מוקדמת ופגיעה בהתפתחות העובר ודילול. התובעים טענו כי לו הם היו מודעים לסיכונים אלו, הם היו מסרבים לטיפול.

שלישית, נטען כי במעמד החזרת הביציות המופרות לרחם התובעת, התובע כלל לא היה נוכח ולכן לא התקבלה הסכמתו. בנוסף, הנתבע הודיע לאם על החזרת שש ביציות בלבד, ולא שבע. לטענת התובעים, בכך נפגעה האוטונומיה של האם ונגרמה לה הטעייה. לדידם, החדרת שבע ביציות הייתה סטייה מהפרקטיקה הרפואית המקובלת באותה תקופה ועלתה לכדי התנהגות לא סבירה ומקצועית של הנתבע.

לסיכום, טענות התובעים ייחסו לרופא הנתבע רשלנות בשל אופן הפעלת שיקול דעתו בנסיבות המקרה. הנתבע הכחיש את המיוחס לו וטען כי הוא פעל כרופא סביר.

דיון והחלטה

מועד התחלת טיפולי הפוריות

לדעת השופטת, ההחלטה על מועד תחילת טיפולי הפריץ חוץ גופית צריכה להביא בחשבון את נסיבות המקרה הפרטני ורצון בני הזוג. במקרה זה, התובעים ניסו להיכנס להריון במשך שנה טרם פנייתם לנתבע ולאחר מכן, היו מודעים לכך שהיה סיכוי קטן להיריון טבעי ללא טיפול. זאת בשל הבעיות שנמצאו. לכן, רצונם היה להתחיל את הטיפול באופן מיידי. משכך, השופטת פסקה שהנתבע פעל בהתאם לרצון התובעים תוך עריכת כל הבדיקות שנדרשו. כלומר, החלטתו להתחיל בטיפול במועד שנקבע הייתה תוך הפעלת שיקול דעת מקצועי וללא סטייה מהתנהלות רפואית סבירה. לכן, הוחלט כי בעניין זה לא הייתה התרשלות.
 

בעיית הוריקלציה

השופטת קבעה כי לא הוכחה התרשלות הנתבע באי הפניית האב לבדיקת אורולוג לאחר גילוי הבעיה. שכן, התובעים לא הוכיחו כי אי ההפניה היא שגרמה להם נזק. עם זאת, השופטת קיבלה את טענת התובעים לפיה היה על הנתבע ליידע אותם באשר לממצאי הבדיקה וגילוי הבעיה. שכן, לדעת השופטת, זוהי זכותו של המטופל. אולם, השופטת פסקה כי אי הגילוי לא הוביל לפגיעה בתובעים. שכן, כאמור, לא הוכח כי הגילוי היה מונע את הנזק.

החזרת שבעה עוברים

השופטת פסקה שהחלטת הנתבע להחזיר את כל שבעת העוברים הייתה סבירה ובהתאם לדרך הטיפול המקובלת דאז. משכך, נקבע כי הנתבע לא התרשל עת החזיר את כל הביציות המופרות. בנוסף, הוכח כי התובעים היו מודעים לאפשרות של ריבוי עוברים בסיטואציה זו ולסיכונים שהיו טמונים בכך. זאת על סמך עדויותיהם בבית המשפט. לכן, טענת התובעים באשר אי מודעות לסכנות בטיפול מסוג זה נדחתה.

היעדר הסכמה מדעת

השופטת קבעה כי האב אכן לא הסכים להחדרת שבעת הביציות המופרות. אולם, לא היה קשר סיבתי בין אי הסכמה מדעת ובין הנזק שנגרם לתובעים. נקבע כי האב היה שותף מלא לכל אורך ההליך והיה מודע לכל הסיכונים והפעולות שבוצעו וגם כאשר לא היה נוכח, קיבל עדכון מהתובעת. גם טענת הפגיעה באוטונומיה של התובעת נדחתה על ידי השופטת. שכן, האם חתמה על טופס הסכמה לטיפול בצורה מסודרת ומושכלת והייתה מודעת לכל פרטי ההליך.

עם זאת, השופטת החליטה כי היה מקום לפצות את התובעים בגין פגיעה באוטונומיה לאור העובדה שהנתבע לא יידע את האב באשר לבעייתו הרפואית ואפשרויות הטיפול וכן היות שהאם לא הייתה מודעת להחדרת שבעת העוברים ולא התקבלה לכך הסכמה מפורשת מידי האב. בסופו של יום, הפיצוי שנפסק להם עמד על סך של 150,000 ₪.