פעולה שנועדה להציל חיים פגעה במיתרי קולו של המטופל - האם רשלנות?

רשלנות רפואית יכולה להיגרם בכל הליך רפואי, החל מביצוע בדיקת דם פשוטה וכלה בהליכים מצילי חיים כגון הכנסת צינור נשימה מלאכותי. טענה לרשלנות רפואית בהליכים מצילי חיים מעוררת שאלות קשות של זכות המטופל לטיפול על פי הסטנדרט הרפואי המקובל, מול רצון הרופא להציל את חייו. דוגמא להתנגשות זו ניתן לראות בפסק דין דנא, שנידון בבית משפט שלום בעפולה.

במקרה דנן התובע הגיש תביעת רשלנות רפואית נגד בית חולים שם הוחדר לו צינור לקנה על מנת לבצע הנשמה מלאכותית וכתוצאה מכך, נגרם לו שיתוק במיתרי הקול. התובע הגיע לבית החולים באפריל 2004, בעקבות שיעול וקוצר נשימה. הוא אושפז במחלקה פנימית וטופל תרופתית. יומיים לאחר מכן, התובע החל לסבול מקוצר נשימה קשה ועקב כך איבד את הכרתו והיה במצב קשה של חוסר זרימת חמצן למוח.

קרי, סכנת חיים. בשל כך, הוחלט להנשים את המנוח באמצעות הנשמה מלאכותית והוכנס לו צינור לקנה בעודו בהרדמה מלאה. לאחר ארבעה ימים, הוצא הצינור והתובע שב לנשום בכוחות עצמו. לאחר מכן, התובע המשיך לחוש ברע והוא הועבר לטיפול בבית חולים אחר. שם, נערכו לו בדיקות ונמצא שיתוק של מיתרי הקול השמאליים.

עוד מאמרים בנושא:
רשלנות רפואית בחדר מיון

לטענת התובע, הרופא שהחדיר לו את צינור הנשימה התרשל בכך שלא פעל כראוי במהלך ביצוע ההליך. בנוסף, נטען כי תיעוד פעולה זו לא נעשה בזמן אמת, אלא לאחר מכן והדבר עלה לכדי התרשלות. יתרה מזאת, התובע טען שהתיעוד שנעשה היה חלקי וגרם לו נזק ראייתי. התובע הוסיף וטען שבנסיבות המקרה, היה על בית המשפט להחיל את "כלל הדבר מדבר בעדו" מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין ולקבוע כי הנתבע התרשל בטיפול.
 

מצד שני, הנתבע הכחיש את הנטען. לטענתו, במהלך כל תקופת אשפוזו של התובע בבית החולים, הוא קיבל טיפול רפואי מסור והיה תחת מעקב תמידי. ההחלטה להכניס את צינור הנשימה הייתה סבירה, לאחר שמצבו של התובע התדרדר ונשקפה לו סכנת חיים. הנתבע טען כי פעולתו התבססה על סטנדרט הטיפול המצופה מרופא סביר והופעל שיקול דעת טרם ביצועה. לדידו, הפגיעה במיתרי הקול הייתה ניתנת לתיקון באמצעות ניתוח פשוט. זאת ועוד, הנתבע טען כי הרישום הרפואי היה מלא ואמין ולא היה מקום להחיל את כלל "הדבר מדבר בעד עצמו", כבקשת התובע.

דיון והחלטה

בפתח הדיון, השופט קבע כי לא היה במקרה זה תחולה לכלל "הדבר מעיד על עצמו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין. זאת משום שלצורך החלתו, צריכים להתקיים שלושה תנאים מצטברים: לתובע לא הייתה ידיעה ויכולת לדעת מה הנסיבות שהביאו לאירוע הנזיקי; הנזק נגרם על ידי נכס בשליטת הנתבע; האירוע מתיישב עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר שנקט זהירות סבירה. לדעת השופט, התנאי השלישי לא התקיים במקרה זה ולכן לא היה ניתן להחיל את הכלל. זאת משום שהתובע לא הציג תשתית ראייתית מספקת ממנה עלה כי ההסתברות לפגיעה במיתרי הקול כתוצאה מהכנסת צינור רשלנית עלתה על ההסתברות להיעדר רשלנות.

השופט קבע כי השיתוק במיתרי הקול אכן נגרם כתוצאה מהכנסת הצינור. זאת בהתבסס על חוות דעת רפואיות מטעם הצדדים. עם זאת, על מנת לקבל את התביעה, היה צורך לבחון האם הכנסת הצינור הייתה רשלנית והאם הנזק הקים אחריות לנתבע. לדעת השופט, בנסיבות המקרה דנן, בהן היה חשש לחיי התובע ונדרשה פעולה רפואית מהירה, היה עלול להתרחש נזק רפואי.

לקביעתו, נזק זה היה בגדר סיכון סביר ולא ניתן להטיל אחריות בגינו באמצעות עוולת הרשלנות. בנוסף, כלל לא הוכח כי הנתבע פעל שלא בהתאם לסטנדרט הרפואי המקובל ובאופן לא מקצועי. התובע הוסיף וטען שהנתבע התרשל משום שלא תיעד את הפעולות הרפואיות בזמן אמת. השופט קיבל טענה זו וקבעה כי הנתבע אכן התרשל עת תיעד באופן מלא את ההליך הרפואי לאחר שמונה חודשים מיום האירוע. עם זאת, היעדר רישום זה לא גרם לנזקו של התובע. כלומר, השופט קבע כי לא היה קשר סיבתי בין הנזק לבין היעדר הרישום המלא בזמן אמת ולא היה בו כדי להעביר את נטל ההוכחה לנתבע. בסופו של יום, הוחלט לדחות את התביעה שכן לא הוכח כי נזקו של התובע במיתרי הקול נגרם כתוצאה מהתרשלות הנתבע.