קבלת תביעת רשלנות רפואית נגד בית החולים העמק

ישנם מומים מולדים, אשר לא ניתנים לגילוי במהלך הבדיקות שנעשות בהיריון. חלק ממומים אלו ניתנים לתיקון באמצעות ניתוח אחד או יותר. אחד מהם הוא מום מולד שגורם לאטימות פי הטבעת ונובע מעיוות בהתפתחות המעי הגס במהלך ההיריון. דוגמא לרשלנות רפואית בניתוח לתיקון מום זה ניתן לראות בפסק דין דנא, אשר נדון בבית משפט השלום תל אביב יפו, ובסופו נפסקו לתובע פיצויים בסך 410,000 ₪.

במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה לרשלנות רפואית נגד בית חולים בו נולד התובע. לאחר לידתו בשנת 2000, התגלה בגופו מום שגרם לבעיות במעי הגס, בעמוד השדרה והיעדר פי טבעת. המום ניתן לתיקון בניתוח בן שלושה שלבים, כאשר בשלב הראשון יוצרים פתח מלאכותי בדופן בטן המטופל וחותכים את המעי הגס הסתום. בשלב השני, יוצרים בגוף המטופל פי טבעת ובשלב השלישי, סוגרים את הפתח המלאכותי.

עוד מאמרים בנושא:
רשלנות רפואית בניתוח קיבוע חוליות גב תחתון, מתי ניתן להגיש תביעת פיצויים?
רשלנות רפואית בניתוח לסגירת אילאוסטומיה, מתי ניתן להגיש תביעת פיצויים?
רשלנות רפואית בגרימת פגיעה עצבית בניתוח לקיבוע שבר, מתי ניתן להגיש תביעת פיצויים?
רשלנות רפואית בניתוח כריתת רחם בגישה נרתיקית, מתי תוגש תביעת פיצויים?
רשלנות רפואית בניתוח לכריתת אפנדיציט, מתי ניתן לתבוע פיצויים?

במקרה זה, עבר התובע את השלב הניתוחי הראשון בהצלחה ולאחר מכן, נערכו לו בדיקות מקדימות לקראת השלב השני. אז, הזריקו לגופו חומר ניגודי מסוג בריום. לאחר הבדיקה, התלוננה אם התובע על חומר לבן שיצא בעת מתן השתן וזמן קצר לאחר מכן, הורע מצבו של התובע.

הוא הועבר למחלקת טיפול נמרץ ואושפז במשך מספר ימים עקב קוצר נשימה, חום, הקאות וכאבי בטן. לאחר שבוצעו בדיקות, התברר כי הזרקת החומר הניגודי גרמה לקרע במעי, כך שהחומר דלף לחלל הבטן ולשלפוחית השתן. בעקבות כך, התפחתה דלקת בבטנו של התובע. לאחר גילוי עובדה זו, ביקשו הורי התובע להעבירו לבית חולים אחר שם אושפז מספר פעמים במהלך שנת 2001. בעקבות הדלקת, נדחו השלבים הבאים של הטיפול במום. לאחר ביצועם, התובע המשיך לסבול מכאבי בטן בשל החומר הניגודי שנותר בגופו.

טיעוני הצדדים

על פי כתב התביעה, התובעים טענו כי בית החולים בו נולד התובע ובו בוצע הטיפול הראשוני התרשל. זאת עקב שימוש בחומר מסוג בריום בבדיקת התובע, בניגוד לפרקטיקה הרפואית שהייתה מקובלת אז. בנוסף, נטען כי הזרקת החומר בוצעה בלחץ גבוה מדי. זאת ועוד, התובעים טענו כי אבחון הקרע בבטנו של התובע נעשה באיחור והטיפול בו היה שמרני. כלומר, לדעת התובעים, היה על בית החולים הנתבע לנתח את התובע מיד לאחר גילוי הבעיה ולא לנקוט שיטות טיפול אחרות. אולם, הדבר לא נעשה ולכן טענו התובעים לרשלנות. הורי התובע הוסיפו כי לא נתנו את הסכמתם מדעת טרם הטיפול, והם לא היו מודעים לסיכוני הבדיקה.

מנגד, הנתבעים הכחישו את טענות הרשלנות שיוחסו להם. לדידם, הטיפול בתובע נדרש עקב מומו. הם הודו בכך שעקב מתן חומר הבריום נגרם קרע במעיים, אך טענו כי היה מדובר בסיבוך ידוע. כמו כן, נטען כי המגבלות מהן סבל התובע לאחר הניתוח לא נבעו מהטיפול שניתן לו בבית החולים אלא מהמום.

דיון והכרעה

לאחר שמיעת טענות הצדדים וחוות דעת המומחים, החליט השופט לקבל את התביעה. לפסיקתו, שימוש בחומר מסוג בריום בנסיבות אלו, בהן היה מדובר במטופל תינוק שגופו רגיש ובשלבי התפתחות ראשוניים. יתרה מזאת, לא זו בלבד שהמומחה מטעם התביעה העיד על כך, אלא שהנתבעים היו מודעים לסכנה שבשימוש חומר זה. לכן, השופט קבע כי הייתה התרשלות.

עוד פסקי דין בנושא:
מחט נותרה במהלך ניתוח קיסרי בבטנה של המטופלת
רשלנות רפואית במהלך ניתוח לתיקון בקע טבורי
האם הניתוח לתיקון הזעת יתר בידיים בוצע ברשלנות?
האם ניתוח קיסרי היה מונע את הנזק שנגרם לתינוק?
במהלך ניתוח לכריתת רחם נוצר נקב של המעי

באשר למידת הלחץ שהופעלה על ידי הרופאים, השופט קבע כי נטל ההוכחה בעניין זה עבר לנתבעים, מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין. אולם, האחרונים לא הרימו את הנטל ולא הוכיחו כי נהגו באופן סביר ועל פי פרקטיקות טיפול נהוגות דאז. לכן, השופט קבע כי מעי התובע נפגע עקב לחץ לא סביר שהופעל על ידי הנתבעים בעת הזרקת חומר הבריום.

כלומר, נפסק כי הייתה רשלנות גם בעניין זה. התובעים הוסיפו וטענו להתרשלות באבחון הקרע במעי התובע ובאופן הטיפול בו. השופט קיבל טענה זו. לדעתו, הסימנים לבעיה הופיעו זמן קצר לאחר התרחשותה, עת התקשה התובע לנשום – תופעת לוואי מוכרת במצבים אלו. אולם, רק לאחר ארבע שעות אבחנו הרופאים את הקרע באופן וודאי. יתרה מזאת, גם לאחר האבחון, הרופאים נמנעו מניתוח ונקטו בדרך טיפול שמרנית אשר סטתה מסטנדרט הטיפול הראוי בנסיבות אלו.

דהיינו, השופט פסק כי הייתה התרשלות גם בפן זה של הטיפול, עת נמנעו הרופאים מניתוח התובע מיד לאחר גילוי הבעיה במעי. לאור כל האמור לעיל, השופט קבע כי היה קשר סיבתי בין התנהלות הנתבעים לנזקו של התובע ולכן הורה על מתן פיצוי בגין הנזקים.

עם זאת, באשר לטענת התובעים להיעדר הסמכה מדעת, השופט תמך בטענת הנגד של הנתבעים. לפסיקתו, התובעים היו מודעים לתופעות הלוואי ולסיכונים הכללים בהליך וגם לו היה נמסר להם המידע הספציפי באשר לבעיה העתידית של התובע, ספק אם הם היו נמנעים מביצוע הבדיקה. זאת עקב חשיבותה ונחיצותה לשם המשך הטיפול במום. לכן, הוחלט כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה באשר להיעדר הסכמה מדעת. בסופו של יום, השופט קיבל באופן חלקי את התביעה ופסק לתובעים פיצויים בסך 410,000 ₪.