רשלנות רפואית - הנתבע לא יממן חוות דעת מומחה לתובעת

במסגרת תביעה לרשלנות רפואית, נוהגים בעלי הדין להגיש חוות דעת רפואיות שנכתבו על ידי מומחים בתחום (על מנת להוכיח את טענותיהם). לעיתים, כאשר מתגלה מחלוקת בין מומחי התביעה וההגנה, מורה בית המשפט על מינוי מומחה מטעמו. באמצעות חוות דעת זו, מוכרעות אותן המחלוקות. אולם, באפשרות בית המשפט למנות מומחה מטעמו אף אם לא הוגשה חוות דעת רפואית על ידי התובע. עם זאת, במקרים כגון דא, יש להוכיח כי מדובר במצב חריג המצדיק מינוי זה. כך היה בפסק דין דנא, שנידון בבית משפט שלום באשדוד.

במקרה זה, הוגשה לבית המשפט בקשה למינוי מומחה רפואי מטעמו. הבקשה הוגשה מכוח תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984. בנוסף למינוי, התבקש בית המשפט להטיל את מימון שכר טרחת המומחה על הנתבע. במסגרת ההליך המרכזי, טענה התובעת לרשלנות רפואית בטיפול שיניים. לדידה, במהלך שנת 2007 היא קיבלה טיפול מהנתבע, במהלכו עקר האחרון שלוש שיניים, ללא קבלת הסכמתה. התובעת טענה שבמהלך העקירה, הנתבע שבר שורש של אחת מהשיניים ובסיום הטיפול, היא איבדה את הכרתה.

אז, לאחר שהיא שבה להכרה, לא היה איש בחדר הטיפולים. התובעת הוסיפה שלאחר שהיא הגיעה לביתה, היא המשיכה לסבול מכאבי ראש ואוזניים. לטענתה, היא המשיכה בטיפולים אצל הנתבע במשך חודשיים ורק לאחר מכן היא פנתה לקבלת תוכנית טיפולים אצל רופא אחר.

התובעת ביקשה מבית המשפט למנות מומחה והציגה את עילת תביעתה. לטענתה, מצבה הכלכלי היה קשה: היא מתקיימת מקצבת הכנסה ואין באפשרותה לממן את תשלום שכר טרחת מומחה רפואי מטעמה. זאת ועוד, התובעת טענה שניתן היה ללמוד על רשלנות התובע כבר מהתיעוד הרפואי ולכל הפחות, הייתה קיימת ראשית ראייה לכך.

מנגד, ביקש הנתבע לדחות את הבקשה על הסף. לטענתו, באפשרות התובעת היה לפנות לקבלת סיוע משפטי ומימון של חוות דעת רפואית. כמו כן, נטען כי לתובעת כלל לא הייתה עילת תביעה בגין רשלנות רפואית. באשר למצבה הכלכלי של התובעת, הנתבע טען כי היא לא צירפה את המסמכים הדרושים להוכחת עובדה זו. לשיטתו, לא צורפו מסמכים מהם היה ניתן ללמוד על מקורות הכנסה נוספים או חשבונות בנק, ולא נחשפו מאמצים קודמים של התובעת לגיוס כספים למימון חוות הדעת.

דיון והחלטה

בפתח דבריו, הבהיר השופט כי תקנות סדר הדין האזרחי פורשו בפסיקה כך שבמקרים חריגים, ניתן למנות מומחה רפואי מטעם בית המשפט גם ללא צירוף חוות דעת רפואית מטעם התובע. אותם מקרים חריגים התייחסו למצבים בהם הוכיח התובע שלא היה באפשרותו לממן את חוות הדעת הרפואית מטעמו. אולם, במצבים אלו, הוטל על המבקש נטל כבד להראות היעדר אפשרות מימון ולא היה די בקושי קל.

עוד מאמרים בנושא:
רשלנות רפואית בנפילת מקדח לפה המטופל בטיפול שיניים, מתי ניתן להגיש תביעת פיצויים?
רשלנות רפואית בטיפול ציפוי שיניים, איך אפשר לקבל פיצויים?
טיפול שיניים ללא הסכמה מדעת, מתי תוגש תביעה בגין רשלנות רפואית?
רשלנות רפואית בעקירת שיניים, מתי תוגש תביעה?
נסיגת חניכיים בעקבות טיפול שיניים רשלני, מתי תוגש תביעה?

יתרה מזאת, נקבע בפסיקה תנאי מוקדם לקבלת הבקשה לפיו על בית המשפט להשתכנע כי קיימת למבקש נכות או נזק רפואי. במקרה זה, השופט ציין שבבקשתה של התובעת הייתה ראשית ראייה באשר לנזקה עקב מעשי הנתבע. אולם, על מנת להחיל את תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי, היה צורך ברף גבוה יותר של ראיות. קרי, לא היה די בראשית ראייה כפי שהוצג על ידי התובעת. פירוש זה שונה מההסדר שנקבע בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים, תשל"ה – 1975. על פי חוק זה, על מנת שבית המשפט ימנה מומחה רפואי מטעמו נדרש המבקש להוכיח ראשית ראייה לנזקו.

השופט קבע כי לא הייתה מחלוקת בין הצדדים באשר לעצם קבלת הטיפול הרפואי מידי הנתבע. אולם, בעניין המחלוקת באשר לאופן מתן הטיפול על ידי הנתבע, מינוי המומחה הרפואי כלל לא היה רלוונטי. שכן, השופט הבהיר כי בירור מחלוקת זו היה באמצעות הראיות שהובאו על ידי הצדדים. כלומר, המסמכים הרפואיים שהוגשו. השופט קבע כי ממסמכים אלו עלה רישום תיעוד רפואי דל וחסר, אך לא הייתה בו ראייה למתן טיפול רשלני. כך או כך, השופט לא מצא כל ביסוס לטענה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין הטיפול שניתן על ידי הנתבע לנזקיה של התובעת, כפי שפורטו במסמכים. לאור כל האמור לעיל, החליט השופט על דחיית הבקשה למינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט וחיוב הנתבע בשכרו.