אשם תורם - מטופל אשר אדיש לגורלו
בתביעות נזיקיות, לרבות בתביעות לרשלנות רפואית, יכול הנתבע להתגונן בטענה של אשם תורם. משמעות טענה זו הינה הטלת אחריות, כולה או מקצתה, על כתפי התובע, עקב התנהגותו ותרומתו לנזקיו. הלכה למעשה, הטענה יכולה להביא להפחתת סכום הפיצוי ואף למתן פטור מוחלט מתשלומם. דוגמא לדיון בסוגיה זו ניתן לראות בערעור דנא, שנידון בבית המשפט העליון.
עוד פסקי דין בנושא:
האם יש להטיל אשם תורם בגין התפתחות זיהום לאחר ניתוח?
גלאוקומה - האם אשם תורם בגין אי הליכה לבדיקה?
החולה לא דיווח לרופאים על שינוי במצב הבריאותי - אשם תורם ורשלנות רפואית
אשם תורם בעקבות אי הליכה לבדיקה במהלך הריון
במקרה דנן, הוגש לבית המשפט העליון ערעור וערעור שכנגד על החלטת הערכאה הדיונית בה נקבעה כי המערערת התרשלה כלפי המשיב. על פי כתב התביעה המקורי, המשיב אובחן בשנת 1998 כסובל ממחלה שהובילה לפגיעה בתפקודו הלבבי. בעקבות כך, הוא טופל בתרופה בשם "קומדין" למניעת היווצרות קרישי דם. בשנת 1999, לאחר שמצבו הוחמר, הומלץ על עריכת ניתוח לקילוף הפריקרד ולכן קיבל המשיב הוראה להפסיק ליטול את תרופת הקומדין. אולם, הניתוח מעולם לא בוצע והטיפול התרופתי לא חודש. בשנת 2001 לקה המשיב באירוע מוחי ומצבו הרפואי הוחמר עוד יותר. שלושה שבועות טרם האירוע המוחי, חודש מרשם הקומדין על ידי הרופא, והמשיב שב ליטול תרופה זו.
טענות המערערת
לקביעת הערכאה הדיונית, ההחלטה על ביצוע ניתוח זה התקבלה כבר בשנת 1999, אולם, הוא מעולם לא בוצע. המערערות טענו כי אי הביצוע נבע משיפור במצבו של המשיב ועקב הסכנה הכרוכה בו. אולם, הטענות נדחו. המערערת אף טענה כי המשיב סירב לעבור ניתוח זה, אך בית המשפט קבע כי הטענה לא הוכחה. לכן, נפסק שהייתה התרשלות באי ביצוע הניתוח. בנוסף, נקבע כי המערערת התרשלה בכך שרופאיה לא טיפלו במשיב באמצעות תרופת הקומדין.
עוד מאמרים בנושא:
אשם תורם בתביעות רשלנות רפואית
המערערת טענה ששלושה שבועות לפני האירוע המוחי, חודש הטיפול התרופתי ולכן לא היה קשר סיבתי בין הנזק להתנהלות הצוות הרפואי. הטענה נדחה. בד בבד, הערכאה הדיונית קבעה שהמשיב כלל לא התעניין במצבו הרפואי שלו ולא בירר אודות אי ביצוע הניתוח והפסקת הטיפול התרופתי. לכן, יוחס לו אשם תורם בשיעור של 25%. כמו כן, נקבע כי רשלנות המערערת תרמה רק ל- 50% מנזקי המשיב.
המערערת טענה כי נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט בעניין. שכן, לדידה, נטל ההוכחה באשר לסירוב המשיב לעבור את הניתוח הורם ולא הייתה התרשלות באי ביצוע הניתוח. כמו כן, נטען כי הקשר הסיבתי בין אי מתן תרופת הקומדין למשיב לבין נזקיו נותק. זאת עקב חידוש הטיפול התרופתי שלושה שבועות לפני קרות האירוע המוחי.
לחלופין, נטען כי בקביעת אחריותה של המערערת כאחראית ל- 50% מנזקי המשיב נפלה טעות. זאת משום שמהראיות שהובאו בפני השופט עלה כי הימנעות המערערת ממתן תרופת הקומדין הגבירה את סיכון המשיב ללקות באירוע מוחי באחוזים בודדים.
טענות המשיב
מנגד, המשיב טען כי אין ספק שמדובר הן ברשלנות רפואית במתן תרופה והן ברשלנות בהחלטה על הניתוח. לדבריו, הוא מעולם לא סירב לעבור את הניתוח ואף ברר מספר פעמים את מועד עריכתו. בנוסף, נטען כי גם לו היו מציגים בפני המשיב מועד לביצוע הניתוח, הוא לא היה מסרב לביצועו. שכן, לדידו, לא היה מקום לצפות מחולה סביר לערער ולהתנגד להחלטת רופאיו. לכן, נטען כי תרומתו לנזקו הייתה קטנה מכפי שהוערכה על ידי הערכאה הדיונית. המשיב הוסיף כי לשאלת הקשר הסיבתי בין אי מתן הקומדין לנזקו כלל לא הייתה חשיבות. שכן, היה ניתן להניח שהאירוע המוחי נגרם עקב אי טיפול תרופתי במשך למעלה משנתיים. לבסוף, המשיב הלין כנגד הטלת אחריות עליו בגין אשם תורם.
דיון והכרעה
לדעת שופט העליון, לא היה קיים קשר סיבתי בין אי ביצוע הניתוח לבין נזקי המשיב. שכן, כפי שהוחלט על ידי הערכאה הדיונית, גם לו היה מוצע למשיב לעבור את הניתוח, הוא היה מסרב. זאת לאור הסיכונים שהיו טמונים בו. לכן, נפסק כי נזקיו של המשיב היו נגרמים לו בכל מקרה גם אלמלא התרשלות המערערת.
כלומר, לא היה קשר סיבתי בין שני גורמים אלו ולא היה מקום להטיל על המערערת אחריות עקב ההימנעות מביצוע הניתוח. אולם, באשר לאי מתן תרופת הקומדין, דעת השופט הייתה שונה. על סמך חוות הדעת הרפואיות, נדחתה טענת המערערת לפיה אי מתן התרופה הגביר את הסיכון של המשיב ללקות באירוע מוחי באחוזים בודדים. להפך, השופט סבר שאי מתן התרופה הגביר סיכון זה בכ- 70%. לכן, הוא החליט להעמיד את שיעור אחריות המערערת לנזק שנגרם למשיב עקב ההימנעות ממתן התרופה על 70%. השופט אף דחה את טענת המערערת לניתוק הקשר הסיבתי בין אי מתן התרופה לנזקי המשיב.
לבסוף, הוא דחה את טענות המשיב נגד קביעת אשם תורם בשיעור של 25%. לדעת השופט, המשיב לא נהג כחולה סביר. שכן, הוא לא התעניין בחידוש מרשם התרופה או בביצוע הניתוח ולא הסב את תשומת הלב של רופאיו לאי הטיפול. התנהלות זו, כפי שנקבע על ידי הערכאה הראשונה, הצדיקה הטלת אחריות בגין אשם תורם על כתפי המשיב.
לסיכום, הערעור התקבל בחלקו, והערעור שכנגד נדחה.