אבחון מאוחר של מום באיבר המין פגע בדרכי השתן, האמנם?

על מנת לזכות בתביעה נזיקית ולקבל פיצוי בגין עוולת הרשלנות, הפרת חובה חקוקה וכד', יש להוכיח שהנזק שנגרם לתובע קשור בקשר סיבתי למעשי הנתבע. כך למשל, לא די בהוכחת רשלנות מצד הנתבע, אלא יש להראות שבעקבות הרשלנות, התובע נפגע. לעיתים, ישנו קושי לקבוע מסמרות אודות קיומו של קשר סיבתי, בשל עמימות המקרה ופרטיו. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.

עוד מאמרים בנושא:
רשלנות רפואית בטיפול ואבחון מחלה אוטואימונית

במקרה זה, בית המשפט דן בשאלת הקשר הסיבתי בין הנזק שנגרם לתובעת בכליות לבין רשלנות באבחון מחלה לכאורה. הרקע לתביעה היה כדלקמן: התובעת נולדה בשנת 1981. במשך שנות ילדותה, היא טופלה אצל רופאי ילדים בעקבות כאבי בטן וזיהומים בדרכי השתן. אז, התגלה שהיא סבלה ממום מולד בדרכי השתן. על כן, התובעת עברה ניתוח לתיקון המום. יש לציין שסמוך לאחר הלידה, התגלה בגופה של התובעת מום באיבר המין, אך הוא לא טופל. כאשר התובעת הגיעה ללשכת הגיוס, היא נדרשה לעבור בדיקת שתן והתגלה לה חלבון בשתן. בעקבות זאת, התברר שהיא סבלה מאי ספיקת כליות. לפיכך, התובעת עברה טיפול דיאליזה וניתוח להשתלת כליה.

טיעוני הצדדים

לטענת התובעת, היה על רופאי הנתבעת שנכחו בלידתה לערוך בדיקה אורולוגית מלאה מיד עם גילוי המום באיבר המין. שכן, באותה תקופה היה ידוע שמומים באיברי מין מלווים במומים בדרכי השתן. לפיכך, הרי שהבעיה בדרכי השתן לא אובחנה וטופלה במועד וגם לאחר האבחון, חל איחור בלתי סביר בביצוע הניתוח המתקן. על כן, הנתבעת התרשלה.

מנגד, הנתבעת גרסה שהמום באיבר המין לא הווה אינדיקציה למום בדרכי השתן ולכן לא קמה חובה לבצע בדיקות של דרכי השתן מיד לאחר הלידה. כמו כן, בתקופה בה התובעת נולדה לא הייתה פרקטיקה רפואית מקובלת של ביצוע בדיקות במערכת השתן בנסיבות המקרה. על כן, הטיפול שניתן היה סביר וראוי ולא עלה לכדי התרשלות.

התרשלות הנתבעת

לאחר שמיעת טענות הצדדים, נקבע שהנתבעת התרשלה בכך שלא ביצעה בדיקות ופעולות נוספות בעקבות אבחון המום באיבר מינה של התובעת. שכן, לו היא הייתה מבצעת פעולות אלו, היה ניתן לגלות את המום בדרכי השתן במועד מוקדם יותר. לאחר מכן, בית המשפט דן בשאלת הקשר הסיבתי – האם הנזק הכלייתי של התובעת נגרם בעקבות המום בדרכי השתן. אם כן, האם ביצוע בדיקות לגילויו בשלב מוקדם יותר היו מונעות את הנזק.

הנתבעת טענה שהנזק הכלייתי של התובעת היה מולד. כלומר, לא היה ניתן למנוע אותו ולא היה קשר סיבתי בינו לבין התנהלותה. הנתבעת תמכה טענה זו בחוות דעתו של רופא מומחה שטען שהמום בדרכי השתן מלווה בנזק כלייתי מולד. מנגד, עמדה חוות דעת התובעת לפיה הנזק בכליות לא היה מולד.

הקשר הסיבתי

מחלוקת זו, ונוספות, לצד העובדה שמצב כליותיה של התובעת בחלק משנות ילדותה לא היה ידוע עקב היעדר בדיקות, הביאו לכך שהקשר הסיבתי במקרה זה היה עמום. כלומר, לא היה ניתן להוכיח קשר סיבתי עובדתי על פי מבחן האלמלא, המקובל בפסיקה. אלא, המבחן היה מבחן הסיבתיות העמומה. במסגרתו, התובעת נדרשה להוכיח שהנתבעת התרשלה כלפיה ובכך יצרה גורם שהיה מסוגל לגרום לנזק שנגרם; שניתן והיה צריך לצפות את הנזק ושהיו קיימים סיכויים ממשיים, גם אם הם לא עלו לכדי 50%, שהגורם האפשרי אכן גרם לנזק.

במקרה זה, נקבע שהתובעת עמדה בדרישות המבחן והוכיחה, באמצעות חוות דעת רפואיות, שהזיהום בדרכי השתן והמום הוו גורם אפשרי לנזק שנגרם לה בכליות. כאמור, בחלק משנות ילדותה של התובעת, היא לא נבדקה על ידי רופאים ולכן לא היה ניתן לדעת פרטים אודות הזיהום בדרכי השתן ותפקוד הכליות, אך נקבע שדי היה בהתנהלותה של הנתבעת על מנת להגביר את הסיכון לאי גילוי הזיהום ויצירת הנזק הכלייתי. בסופו של דבר, נקבע שהיה קשר סיבתי בין התנהלות הנתבעת לנזקה של התובעת ושיעור אחריותה של הראשונה לנזק הוערך ב-65%.