הגיעה לבית החולים אחרי ניסיון התאבדות - והציתה עצמה בבית החולים, האם רשלנות רפואית?

על מנת לזכות בפיצויים בגין רשלנות, בין אם מדובר ברשלנות רפואית ובין אם לא, התובע נדרש להוכיח שהתקיימו היסודות המרכיבים את העוולה. כלומר, קיומם של התנאים המהווים את עוולת הרשלנות. במידה שאחד מהתנאים לא מתקיים, התביעה תדחה. דוגמא לכך, בפסק הדין דנא.

במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לתובעים, עיזבון המנוחה ושני ילדיה, עקב מות האם בשל טיפול רפואי רשלני. על פי עובדות המקרה, המנוחה אושפזה ביום ה-8.10.92 במרכז הרפואי לבריאות הנפש, בסטאטוס של "הסתכלות מיוחדת" בעקבות ניסיון התאבדות. ארבעה ימים לאחר מכן, המנוחה הציתה את עצמה באמצעות מצית ונכוותה בפלג גופה העליון. כעבור שבועיים, המנוחה נפטרה עקב כשל רב מערכתי שנגרם בעקבות ההצתה.

בין הצדדים לא הייתה מחלוקת בדבר העובדה שהמנוחה ניסתה להתאבד מספר פעמים בעבר, והיא אושפזה וטופלה בעבר בבתי חולים לבריאות הנפש בשל ניסיונות אלו. כאשר המנוחה ובעלה הגיעו ביום ה-8.10.92 לבית החולים, הם הסכימו לאשפוז ולקבלת הטיפול, אך התנגדו להפניית הראשונה למחלקה סגורה. מיד לאחר האשפוז, המנוחה נבדקה על ידי רופא במחלקה ונערכה ישיבה קלינית באשר לאופן הטיפול. לאחר הישיבה, הוחלט שלא להעביר את המנוחה למסגרת סגורה. זאת מאחר והיא שיתפה פעולה עם הרופאים, הגיבה בצורה חיובית לטיפול מסוג זה בעבר והכירה את הצוות הרפואי במקום וכן לאור התנגדות החולה ובעלה למחלקה סגורה.

טיעוני הצדדים

לטענת התובעים, כאשר המנוחה אושפזה בבית החולים, בעלה ביקש מהצוות הרפואי שישגיחו עליה במשנה זהירות. אולם, המנוחה לא קיבלה השגחה זו ולא טופלה כראוי. שכן, היה על הצוות הרפואי לאשפז את המנוחה במחלקה סגורה לאור ההיסטוריה הרפואית שלה וניסיונות ההתאבדות. אולם, כאמור, לא כך היה הדבר ורשלנות בטיפול פסיכיאטרי היא שגרמה למות המנוחה. יש לציין שהתובעים תמכו טענותיהם בחוות דעת רפואית של רופא מומחה.

עוד מאמרים בנושא:
פסיכיאטר, פסיכולוג - רשלנות רפואית, אימתי?
אשפוז פסיכיאטרי בכפייה, מתי מדובר ברשלנות רפואית?

עוד נטען שבבית החולים לא היו אמצעי כיבוי ולכן, לקח זמן רב לכבות את האש שאחזה במנוחה לאחר שהציתה את עצמה. כתוצאה מכך, למנוחה נגרמו כווית בדרגות גבוהות ונזק בלתי הפיך. לא זו אף זו, רשלנות בית החולים באה לידי ביטוי בכך שלא מנע נוכחות של מצית או אש במוסד ולא עשה שימוש באמצעי בטיחות נאותים למניעת תאונות מהסוג הנידון.

מצד שני, הנתבעת הכחישה את הרשלנות שיוחסה לבית החולים וטענה שהטיפול שניתן למנוחה תאם את מצבה והיה סביר ומקובל בנסיבות העניין, למרות התוצאה הקטלנית. בנוסף, הנתבעת טענה שלא התרשלה בכך שלא מנעה נוכחות מצית במחלקה הפתוחה או בדרך כיבוי האש שדלקה במנוחה. לא זו אף זו, לאחר ההצתה, עובדי הנתבעת פעלו במהירות ובסבירות על מנת לכבות את האש.

האם הייתה רשלנות?

לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין, ישנם ארבעה תנאים מצטברים לקיומה של עוול הרשלנות, כאשר נטל ההוכחה הוא על התובע. התנאי הראשון הוא חובת זהירות. השני, הפרת החובה. התנאי השלישי הוא קיומו של נזק והתנאי הרביעי נוגע לקיומו של קשר סיבתי בין ההפרה לנזק.

חובת זהירות והפרתה

במערכת היחסים שבין מטופל לבית החולים, קיימת חובת זהירות מושגית. זאת מעצם העובדה שמדובר ביחסי רופא חולה. משמעות החובה היא שעל בית החולים לנקוט באמצעים סבירים על מנת להבטיח שמטופליו יקבלו טיפול רפואי ברמה סבירה ומקובלת.

באשר לקיומה של חובת זהירות קונקרטית, השאלה היא האם ניתן היה לצפות את הנזק עקב אי מתן טיפול רפואי. במקרה זה, נוכח ההיסטוריה של המנוחה, נסיבות האשפוז ומטרתו, בית החולים יכול היה לצפות את הסיכון של ניסיון התאבדות נוסף. על כן, חלה עליו חובה למנוע אותו. כאמור, התובעים טענו שבית החולים לא מנע סיכון זה מאחר ולא אשפז את המנוחה במחלקה סגורה ולא השגיח עליה כראוי. מנגד, הנתבעת הכחישה את הרשלנות ואת הפרת חובת הזהירות.

בעניין זה, הוחלט לאמץ את טענותיה של הנתבעת. נקבע שבית החולים הפעיל שיקול דעת רחב באשר לאופן הטיפול במנוחה, תוך שקילת נסיבות העניין, לרבות האפשרות לאירועים אובדניים נוספים. כמו כן, נקבע שהטיפול שניתן למנוחה אפשר אשפוז במחלקה פתוחה, תחת פיקוח מיוחד וביקור מידי חצי שעה, תוך מעקב רפואי הדוק ואיזון תרופתי.

הודגש שבפרקטיקה הרפואית שהייתה מקובלת אותה עת, הטיפול שניתן למנוחה היה סביר, חרף התוצאות הטראגיות וההבנה שהיקף הפיקוח היה פחות מידי ושגוי. עם זאת, הבנה זו התקבלה בדיעבד ולא היה בכך על מנת להוכיח שבית החולים הפר את חובת הזהירות שהוטלה עליו, לטפל במנוחה באמצעים סבירים.

בנוסף, טענות התובעים באשר לרשלנות באי שימוש באמצעי בטיחות שנדרשו למניעת תאונות כגון דא, והיעדר איסור על שימוש במצית במחלקה, נדחו. בסופו של דבר, נקבע שחובת הזהירות לא הופרה על ידי בית החולים ולכן לא התקיים יסוד מעוולת הרשלנות. קביעה זו ייתרה את הצורך בבחינת יתר יסודות העוולה והובילה לבסוף לדחיית התביעה בכללותה.