התרשלות רופא המיון בבית החולים לניאדו

לעיתים, למטופל יכול להיגרם נזק גוף בעקבות טיפול רשלני של יותר מגורם אחד. כך למשל, במידה שבבית חולים אחד, מספר רופאים מתרשלים. לחלופין, הצוות הרפואי בשני בתי חולים שונים מתרשל, כל אחד בצורה שונה. דוגמא למקרה כזה ניתן לראות בפסק הדין דנא.

במקרה דנן, הוגשה לבית המשפט תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת עקב רשלנות רפואית באבחון מחלה של הנתבעים. לטענת התובעת, במהלך חודש אפריל 1996 היא חשה ברע ופנתה לבית החולים בנתניה. לאחר שחומה נמדד ונערכו לה מספר בדיקות, היא שוחררה לביתה. אולם, היא המשיכה לחוש ברע ויומיים לאחר מכן, התובעת פנתה לבית חולים בחיפה. שם, היא התלוננה על חום וכאבי בטן. לאחר שנערך לה אולטרסאונד, אובחן בגופה גוש שחלתי. היא קיבלה טיפול תרופתי ולאחר מכן עברה ניתוח לכריתת החצוצרה.

עוד מאמרים בנושא:
זיהום לאחר טיפול רפואי בבית חולים, מתי תוגש תביעת רשלנות רפואית?

לטענת התובעת, הטיפול שקיבלה בשני בתי החולים היה רשלני. שכן, בבית החולים הראשון, לא נערך בירור נכון של מצבה והגוש לא אובחן. לשיטתה, לו הגוש בשחלה היה מאובחן במועד, היה ניתן למנוע את הסיבוכים שנגרמו לאחר מכן. באשר לבית החולים השני, נטען שהרשלנות באה לידי ביטוי בעריכת הניתוח באיחור וכריתה מיותרת של החצוצרה.

הטיפול בבית החולים בנתניה

לטענת בית החולים הנתבע, הטיפול שניתן לתובעת היה ראוי וסביר בהתחשב בנסיבות העניין, בפרט מאחר והאחרונה כלל לא התלוננה על כאבי בטן. על כן, די היה בטיפול תרופתי. לא זו אף זו, הרופא המטפל טען שהוא בדק את בטנה של התובעת ולא מצא כל ממצא שהעיד על בעיה.

לטענת התובעת, היא ציינה במפורש את כאבי הבטן מהם סבלה. אולם, הרופא המטפל הכחיש זאת והדבר אף לא נרשם בגיליון הרפואי. מנגד, התובעת הגיעה לחדר המיון עם מכתב הפניה מקופת החולים בו נרשם במפורש שהראשונה התלוננה על כאבי בטן וחום. אולם, הפניה זו לא הוצגה בפני הרופא המטפל, אלא בפני האחות בלבד.

לטענת הרופא המטפל, לו הוא היה רואה את המכתב, הוא היה מייחס חשיבות רבה לאמור בו. בנסיבות אלו, נקבע שהעובדה שההפניה לא הוצגה בפני הרופא שבחן את התובעת הוותה סטייה מנוהל הטיפול הראוי. על כן, השופטת בדקה את רשלנות בית החולים על סמך ההנחה שהרופא היה ער לתלונת התובעת בדבר כאבי הבטן, כפי שהופיעה בהפניה. לאחר מכן, השופטת פסקה שהיה על הרופא המטפל לערוך לתובעת בדיקות נוספות, מעבר למדידת חום ומישוש הבטן, בהן לא היה די על מנת לגלות את הגוש בשחלה. על כן, נקבע שהטיפול שניתן לתובעת בבית החולים לא היה ראוי וסביר ועלה לכדי רשלנות.

הטיפול בבית החולים בחיפה

לטענת הנתבעים, הטיפול שניתן לתובעת היה ראוי ונכון ונעשה במסגרת זמנים סבירה. על כן, לא הייתה רשלנות. הנתבעים תמכו טענה זו בחוות דעת מומחה רפואי. גם התובעת הציגה חוות דעת רפואית מטעמה, בה אושר שהטיפול שהראשונה קיבלה היה מתאים וראוי.

לפיכך, השופטת לא שוכנעה שדרך הטיפול שנבחרה עבור התובעת הייתה בלתי אפשרית וכללה סיכון בלתי סביר. שכן, התובעת טופלה תחילה בתרופות ורק לאחר שהטיפול נכשל, הרופאים פנו לאופציה השנייה - ביצוע ניתוח פולשני. אמנם, ניתוח זה בוצע לאחר פרק זמן ממושך, אך המטרה בהמתנה זו הייתה לאפשר שיפור מצבה של התובעת באמצעות תרופות. קרי, ללא ניתוח.

לא זו אף זו, היה חשש שביצוע הניתוח במועד מוקדם יותר, היה עלול לגרום לתובעת נזק ממשי בלתי הפיך. בסופו של דבר, השופטת פסקה שלא הוכח שבית החולים בחיפה התרשל בטיפול בתובעת ושביצוע הניתוח לכריתת החצוצרות באיחור גרם לנזק חמור. על כן, התביעה נגד גורם זה נדחתה.