רשלנות רפואית בניתוחי אף כושלים

אחת מהחובות של רופא כלפי המטופל היא לחשוף בפני האחרון את מלוא המידע הדרוש לטיפול. כלומר, אבחון המצב, תיאור ההליך, מטרתו, מהותו, התועלת הצפויה ממנו והסיכונים שבו, לרבות תופעות לוואי, כאבים ואי נוחות. כמו כן, יש לחשוף את הסיכויים והסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים ושל היעדר טיפול מוחלט ועוד. המטרה בחשיפת כל המידע היא לאפשר למטופל לקבל החלטה מושכלת האם הוא מעוניין לעבור את ההליך ולוודא שהסכמתו הינה אמיתית. הפרת החובה הינה בגדר התרשלות של הרופא המטפל ושולחיו, ומצדיקה פיצוי למטופל בגין נזקיו כתוצאה מכך. דוגמא לדיון בנושא ניתן לראות בפסק הדין הבא.

במקרה זה, בית המשפט דן בתביעת רשלנות רפואית בניתוח אותה התובע הגיש בעקבות סדרת ניתוחי אף כושלים שבוצעו באפו בבית החולים הנתבע. הניתוחים בוצעו מאחר והתובע סבל מבעיות נשימה, שהתעוררו על רקע חבלה באף שנגרמה שנה וחצי קודם לכן. הניתוח הראשון בוצע לתובע בהיותו בין 18.5 שנים והוא שילם בעדו 1,000 ₪. הניתוח כלל יישור של האף, הסרת גיבנת, תיקון חלקי של המחיצה ותיקון קצה האף.

עוד מאמרים בנושא:
השתתפות בניסוי רפואי ללא הסכמה מדעת, מתי ניתן לתבוע פיצויים?
טיפול שיניים ללא הסכמה מדעת, מתי תוגש תביעה בגין רשלנות רפואית?
טיפול ללא הסכמה מדעת במצב חירום, האם ניתן להגיש תביעה?

אולם, בעקבות הניתוח, אפו של התובע התנפח ונותר לא סימטרי. לפיכך, בוצע ניתוח נוסף, על ידי רופא אחר, בו תוקן בשנית קצה האף, אך לא נעשה ניסיון ליישר את האף. עם זאת, גם ניתוח זה לא תרם לשיפור המצב והתובע המשיך לסבול מבעיות נשימה ואף עקום. בקשתו לבצע ניתוח שלישי נדחתה על ידי הרופא שניתח אותו בפעם הראשונה.

חובת הגילוי

ככלל, רופא חב חובת זהירות למטופליו. אחד מההיבטים של חובה זו הוא חובת הגילוי. קרי, חשיפת כל המידע הרלוונטי, לרבות הסיכונים והסיכויים של הטיפול בפני המטופל, וקבלת הסכמתו המודעת לביצוע ההליך הרפואי. הפרת חובה זו הינה בגדר רשלנות. חשוב להבהיר שהמבחן למסירת כלל המידע הרלוונטי הינו אובייקטיבי. כלומר, האם נמסר כל המידע שאדם סביר היה נדרש לו על מנת להעניק הסכמתו לטיפול שהוצע לו.

אמנם, ישנם מקרים חריגים בהם אין דרישה לקבל הסכמה מהמטופל טרם ביצוע הליך רפואי זה או אחר. אולם, זאת רק אם הטיפול דרוש למניעת סכנה חמורה למטופל; אינו מעמיד אותו בסיכונים נוספים; לא ניתן לקבל את ההסכמה נוכח מצבו הנפשי או הפיזי של המטופל או כאשר תוך כדי טיפול אחר, לו התקבלה הסכמה, מתעורר צורך לבצע טיפול נוסף, אותו לא היה ניתן לצפות מראש.

כיום, היקף חובת הגילוי והחריגים לדרישתה מעוגנים בחוק זכויות החולה, תשנ"ו – 1996. אולם, הפסיקה אימצה חובה זו עוד קודם לחקיקת החוק ולכן, היא חלה גם במקרה דנן, שהתרחש לפני שנת 1996, בה החוק נחקק.

מן הכלל אל הפרט

מחומר הראיות שהוגש לבית המשפט נלמד שלא הייתה מחלוקת באשר לעובדה ששני הניתוחים שבוצעו באפו של התובע נכשלו. זאת ועוד, נקבע שסירוב הרופא לערוך ניתוח שלישי היה בגדר רשלנות, משום שניתוח זה בהכרח היה מביא לשיפור מצבו של התובע.

באשר להפרת חובת הגילוי, התובע טען שרופאי הנתבע התרשלו מאחר ולא הסבירו לא את הסיכויים והסיכונים בשני הניתוחים. לשיטתו, אותה עת הוא היה בחור צעיר שהאמין לרופאיו וחתם על טופס ההסכמה מבלי שהוסבר לו דבר. מנגד, רופאי הנתבע התקשו לזכור האם התובע הוחתם על טופס הסכמה ובאילו נסיבות. על כן, השופט בחר להעדיף את עדותו של התובע. קרי, נקבע שלאחרון לא ניתן הסבר מפורש אודות ההליך ולכן, לא התקבלה הסכמתו המודעת לביצוע הניתוח. כאמור, אי קבלת הסכמה זו עלתה לכדי הפרה של חובת הזהירות מצד רופאי הנתבע.

בסופו של דבר, נפסק שהנתבע התרשל כלפי התובע ושבין התרשלות זו לנזקו של האחרון היה קשר סיבתי. על כן, התביעה התקבלה ולתובע נפסקו פיצויים בגין הפסד השתכרות, נזק לא ממוני והוצאות שונות.