האם נתנה תרופה במהלך ההריון, הילדה סובלת ממום

לרשלנות רפואית עלולות להיות השלכות קשות ותוצאות בלתי הפיכות, שמשפיעות אל הניזוק למשך כל חייו. לעיתים, לתוצאות של רשלנות רפואית השפעה על יותר מאדם אחד. למשל, רשלנות בלידה שפוגעת הן בעובר והן באם. עם זאת, על מנת לזכות בפיצוי בגין הנזקים שנגרמו עקב הרשלנות, יש להוכיח את עילת התביעה ולעמוד בכללי הדין הפרוצדוראלי. לדוגמא, להגיש את התביעה במועד, פן תדחה עקב התיישנות או שיהוי. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.

רקע

במקרה זה, הוגש לבית המשפט העליון ערעור על פסק דין שדחה את תביעת המערערת בגין רשלנות רפואית, עקב התיישנות. על פי עובדות המקרה, המערערת אובחנה כסובלת מעיוותים ברחם וממצאים טרום סרטניים. הם נגרמו לה מאחר ואמה נטלה תרופה שהכילה את האסרוגן "דס" בזמן שהייתה בהריון עמה. על פי מחקרים שונים, אסטרוגן זה גרם לפגיעות גנטיות שונות כגון עיוותים ברחם, אצל נשים שנחשפו לרכיב בהיותם ברחם אמם.

עוד מאמרים בנושא:
רשלנות רפואית במתן תרופות נוגדות דלקת לחולה כליות, מתי אפשר לקבל פיצויים?
רשלנות רפואית - מתן תרופות

התרופה שווקה על ידי המשיבה, עד לשנת 1975, אז נאסר על כך. בשנת 1980 המערערת אובחנה לראשונה כסובלת מעיוותים. בשנת 1998 היא גילתה שבארצות הברית הוגשו תביעות נגד חברות שייצרו תרופות שהחילו את האסטרוגן "דס". חלק מהתביעות התקבלו, לאחר שהוכח שהיצרניות ידעו אודות הסיכון שבמתן התרופה לנשים הרות, אך לא דיווחו על כך.

על כן, המערערת החלה לחשוד שגם המשיבה ידעה אודות הסיכון שבאסטרוגן ובשימוש בתרופה בהריון. לפיכך, היא החלה לחקור את הנושא וטענה ששיווק התרופה על ידי המשיבה נעשה ברשלנות. שכן, כאמור, המשיבה הייתה מודעת לסיכון שבשימוש בתרופה על ידי נשים הרות אך נמנעה מלדווח על כך.

החלטת בית משפט קמא

בית המשפט קמא דחה את התביעה בעקבות התיישנות. נקבע שסעיף 8 לחוק ההתיישנות חל על המקרה ולפיו, קיומה של עילת התביעה התגלה למערערת במועד בו היא גילתה אודות נזקה. קרי, בשנת 1980. על כן, במועד זה היה עליה לפנות לבירור זכויותיה המשפטיות. עוד נקבע שבגילוי העובדה שבארצות הברית היו נשים שזכו בתביעות בגין עילה זהה, לא היה משום גילוי של רכיב חדש שנדרש לתביעה. אלא, גילוי של הזכות המשפטית. לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, גילוי זכות זו אינו מצדיק דחייה של מניין תקופת ההתיישנות. בסופו של דבר, התביעה נדחתה ולכן, הוגש ערעור זה.

הדיון בערעור

כל שלושת השופטים שדנו בערעור, החליטו על דחייתו. המסגרת הנורמטיבית לדיון הייתה סעיף 8 לחוק ההתיישנות. לפי סעיף זה, אם התובע לא היה מודע לעובדות שהוו את עילת התביעה, מסיבות שלא היו בשליטתו ושלא היה ניתן למנוע אותן בזהירות סבירה, תקופת ההתיישנות תתחיל רק ביום בו נודעו העובדות. למעשה, סעיף 8 קובע את חריג "ההתיישנות שלא מדעת" שחל כאשר התובע מוכיח שלא ידע בפועל על עילת התביעה ושלא היה יכול לגלותה בזהירות סבירה. קרי, אמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר.

במקרה זה, המערער גילתה אודות נזקה בשנת 1980. אז, היא אובחנה לראשונה כסובלת מעיוותים ברחמה. מאחר וכבר אז היא הייתה מודעת לכך שהנזק נגרם בעקבות שימוש בתרופה מסוימת על ידי אמה, ושהוא נגרם גם לנשים אחרות במצבה, נפסק שהיה עליה לפנות לייעוץ מקצועי באשר לזכויותיה המשפטיות. כלומר, ייעוץ באשר לאפשרות הגשת תביעה. אולם, עד שנת 1998, המערערת לא פעלה בנושא. על כן, נקבע שהמערערת לא נקטה בשקידה סבירה לשם בירור העובדות והחלת סעיף 8 לחוק.

לא זו אף זו, המחקר אותו המערערת ערכה בשנת 1998 אודות המצב בארצות הברית כלל נתונים מלפני שנת 1980. בנוסף, חלק מהתביעות שהוגשו בארצות הברית היו ידועות בעולם המשפט בשנות השמונים. על כן, נקבע שלו המערערת הייתה פונה לייעוץ משפטי כבר ב-1980, היה די ידע משפטי על מנת להגיש תביעה בעלת סיכוי ממשי. בסופו של דבר, המסקנה הייתה שלא היה מקום לקבל את הערעור.