רשלנות בנתיחה שלאחר המוות

בשנת 2000, התפרצה סערה ציבורית ותקשורתית רחבה עקב חשיפת אופן התנהלות המרכז הלאומי לרפואה משפטית. במרכז זה מבוצעות נתיחות של גופות ואותה עת, נהגו לשמור חלקי רקמות ודגימות מהגופות לצרכי מחקר, ללא קבלת אישור מבני משפחת הנפטר. בעקבות חשיפת הפרשה, מנהלי המחקר נחקרו ובנוסף, הוגשו מספר תביעות מצד בני משפחות הנפטרים, בעילה של רשלנות רפואית. לדוגמא, ראה התביעה להלן.

במקרה זה, בית המשפט דן בתביעת רשלנות רפואית שהתרחשה בעת נתיחת גופתו של המנוח, שבנותיו, אלמנתו ועזבונו היו התובעים. על פי הנטען בכתב התביעה, המנוח נרצח על ידי פועל שהעסיק במפעל, אשר הפליא בו מכות קשות שהובילו למותו.

לאחר הרצח, גופת המנוח הועברה למכרז הלאומי לרפואה משפטית, שם בוצעה נתיחה לגופה. הנתיחה כללה הסרה של כיפת הגולגולת ונטילת דגימת רקמות מאברי הגוף. הן כיפת הגולגולת והן הרקמות נותרו במכון למשך תקופה ארוכה ולא נקברו עם הגופה.

טיעוני התובעים

לטענת התובעים, על פי חוק האנטומיה והפתולוגיה, יש לקבל את הסכמת בן זוג הנפטר, או ילדיו, על מנת לבצע נתיחת גופה. בנוסף, נדרשת הסכמה של שלושה רופאים מוסמכים המאשרים שהנתיחה דרושה לשם בדיקת המוות. במקרה זה, התובעים טענו שהמרכז הלאומי לא ביקש את אישורם לשם ביצוע הנתיחה ובכל מקרה, לא הוסבר להם שהליך זה כלל נטילת חלקים מהגופה. כמו כן, לא התקבלה הסכמה של שלושה רופאים מוסמכים.

למעשה, נטען שההסכמה היחידה לנתיחת המנוח ניתנה על ידי האלמנה, שחתמה על הצהרה בפני חוקר משטרתי בה הביעה הסכמתה שהמשטרה תערוך נתיחה בגופה או כל פעולה אחרת. לטענת התובעים, שהאלמנה חתמה מבלי שניתן לה הסבר מקיף אודות אופי הנתיחה והאפשרות לנטילת חלקים מהגופה. לא זו אף זו, התובעים טענו שהאלמנה נתנה הסכמתה לניתוח לאחר שנאמר לה שבהיעדרו, לא יוצא רישיון לקבורת המנוח.

לבסוף, התובעים טענו שהתנהלות המרכז, אשר ביצע את הנתיחה ללא הסכמה כדין, שמר ברשותו חלקים מהגופה במשך שנים רבות והסתיר זאת מבני המשפחה, פגעה בזכותם ובזכות הנפטר לכבוד, גרמה להם סבל ועלתה לכדי רשלנות והפרת חובה חקוקה.

טיעוני הנתבעים

מנגד, הנתבעים – המכון ורופאיו, טענו שהנתיחה נערכה כדין לאחר שאלמנתו של המנוח נתנה הסכמתה בפני השוטר. לשיטתם, די היה בהסכמה זו, למרות שלאלמנה לא ניתן הסבר מקיף אודות מהות הנתיחה, מאחר וחוק האוטונומיה והפתולוגיה אינו דורש הסכמה מדעת. קרי, לא הייתה חובה להסביר לאלמנה את מהות הנתיחה והצהרתה במשטרה הייתה מספקת, על סמך הפרקטיקה שהייתה נהוגה בתקופה.

עוד מאמרים בנושא:
רשלנות רפואית בניתוח שלאחר המוות, מתי ניתן להגיש תביעה?

בנוסף, הנתיחה נערכה בהתאם לסטנדרטיים מקצועיים שהיו נהוגים אותה עת בארץ ושמירת הדגימות מגוף המנוח הייתה נחוצה לצורך ראיות במשפט, שמועד קיומו לא היה ידוע אותה עת. לבסוף, הנתבעים טענו שניתוח גופת הנפטר לא גרמה לפגיעה בכבודו ולהפך – המטרה הייתה לסייע בחקירת נסיבות המוות, על מנת לשרת את כבוד המת.

התנהלות הנתבעים בביצוע הנתיחה

על סמך חוק האנטומיה והפתולוגיה, נקבע שלצורך נתיחת גופה למטרת בירור סיבת המוות, על המרכז הרפואי לקבל אישור משלושה רופאים מוסמכים ומבן הזוג של הנפטר או ילדיו, בהיעדר אישור שניתן על ידי המנוח עצמו בעודו בחיים. במקרים מסוימים, ניתן לפנות לבית המשפט על מנת שיורה על ביצוע הנתיחה גם בהיעדר הסכמת בני המשפחה. אולם, כאמור, במצב זה, הנתיחה בוצעה לא מכוח החלטת בית המשפט ולכן, היה על המרכז הרפואי לבצעה בכפוף לדרישות החוק. קרי, אישור רופאים ובני משפחה.

מהחומר שהוצג בפני בית המשפט עלה שהנתבעים לא עמדו בדרישות החוק ולא היה להם אישור חתום על ידי שלושה רופאים מוסמכים. בנוסף, לא ניתן אישור כדין מטעם התובעים. שכן, הסכמת האלמנה לנתיחה התקבלה רק לאחר שהופעל עליה לחץ מטעם חוקרי המשטרה ומבלי שניתן לה הסבר אודות מהות הנתיחה, מטרתה והפרוצדורות שנכללו בה. על כן, ההסכמה לא הייתה חופשית ולא עמדה בדרישות החוק.

לאור האמור לעיל, נקבע שהנתבעים הפרו את חוק האנטומיה והפתולוגיה בכך שניתחו את גופת המנוח ללא הסכמה כדין מהמשפחה ומרופאים. אך האם הפרה זו עלתה לכדי הפרת חובה חקוקה?

הפרת חובה חקוקה

עוולה זו קבועה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין והיא כוללת חמישה יסודות מצטברים: חובה המוטלת על המזיק מכוח החיקוק; חיקוק נועד לטובת הניזוק; המזיק הפר את החובה; ההפרה גרמה לנזק והנזק שנגרם הוא מהסוג אליו התכוון המחוקק בעת חיקוק החוק.

במקרה זה, נפסק שיסודות העוולה התקיימו: לפי חוק האנטומיה, על מבצע הנתיחה חובה לקבל את הסכמת בני המשפחה והרופאים טרם ההליך. המרכז הפר חובה זו, אשר נועדה לטובת בני משפחת הנפטר – שמחויבים לתת הסכמתם לביצוע הנתיחה ועלולים לסרב מטעמי דת ומצפון.

באשר לקשר בין ההפרה לנזק, נקבע שלו המרכז היה פונה לתובעים ומבקש הסכמתם, הם היו מתנגדים ומונעים את ביצוע הנתיחה, לאור אמונתם הדתית. על כן, נקבע שהיה קשר סיבתי בין ההפרה לנזק שנגרם לתובעים – פגיעה בכבוד, עוגמת נפש ועוד. לבסוף, נקבע שהנזק שנגרם לתובעים היה מהסוג אליו התכוון המחוקק. שכן, מטרתו של חוק האנטומיה היא למנוע מצב בו מבוצעת נתיחה ללא הסכמה ועל ידי כך לפגוע ברגשות בני משפחת הנפטר. כאמור, פגיעה זו התרחשה במקרה דנן. לסיכום, התביעה התקבלה והתובעים פוצו בסכום של 300 אלף ₪ בגין נזקם.