לאחר ניתוח המעקפים נותרה צינורית באורך 15 ס``מ בגוף המטופל
.jpg)
ככלל, מטרתו של פיצוי הניזוק היא להשיב את המצב לקדמותו, טרם קרות הנזק. על כן, אין לפסוק פיצוי מעבר לשיעור הנזק שנגרם לתובע. במקרים חריגים, לבית המשפט סמכות לפסוק פיצוי חריג – פיצוי עונשי, אך זאת רק כאשר מדובר בהתנהגות קיצונית, מרושעת ומחפירה שבוצעה בכוונה או בזדון על ידי המזיק. לרוב, דרישה לפיצויים עונשים כלל לא עולה בתביעות בגין רשלנות רפואית, אך המקרה הבא הינו חריג.
במקרה הבא, התובע עבר ניתוח מעקפים בבית חולים במרכז הארץ. לאחר הניתוח, הצוות הרפואי הותיר בגופו צינורית באורך 15 ס"מ, שהתגלתה כעבור 4 שנים על ידי רופא אחר מאותו בית חולים, במהלך צנתור שנערך לתובע. הצינורית הוצאה באמצעות מכשיר מיוחד מגופו של התובע ולאחר מכן, הלה הגיש תביעה בגין רשלנות רפואית נגד הצוות הרפואי ובית החולים.
לשיטתו, הרופאים העלימו ממנו את עובדת הותרת הצינורית בלבו. בנוסף, הם נמנעו מלציין זאת ברישומים הרפואיים. לא זו אף זו, עשרה חודשים לאחר הניתוח הראשון, התובע עבר צנתור אך לטענתו, הרופא שבצע את ההליך ראה את הצינורית ולא גילה על כך. על כן, נטען שהייתה רשלנות בניתוח. יש לציין שהותרת הצינורית בגוף התובע לא הסבה לאחרון נזקים גופניים. אולם, התובע ראה בהתנהגות הנתבעים שפלה, זדונית ומכוונת וביקש בתביעתו פיצוי בגין נזק לא ממוני ופיצויים עונשים.
האחריות
העובדה שבגופו של התובע נותרה צינורית לאחר הניתוח, הוכחה בפני בית המשפט והנתבעים הכירו בכך. למעשה, הנתבעים לא חלקו על חבותם לפיצוי התובע בגין הרשלנות שבאה לידי ביטוי בהותרת הצינורית בגופו לאחר הניתוח והימנעות מהוצאתה. יש להדגיש שהשופט הכיר בכך שהתנהגות זו של הנתבעים עלתה לכדי סטייה מסטנדרט הטיפול הסביר והוותה רשלנות.
עוד מאמרים בנושא:
רשלנות רפואית בניתוח קיבוע חוליות גב תחתון, מתי ניתן להגיש תביעת פיצויים?
רשלנות רפואית בניתוח לסגירת אילאוסטומיה, מתי ניתן להגיש תביעת פיצויים?
רשלנות רפואית בגרימת פגיעה עצבית בניתוח לקיבוע שבר, מתי ניתן להגיש תביעת פיצויים?
רשלנות רפואית בניתוח כריתת רחם בגישה נרתיקית, מתי תוגש תביעת פיצויים?
רשלנות רפואית בניתוח לכריתת אפנדיציט, מתי ניתן לתבוע פיצויים?
צוין שבמקרה זה, היו שלושה שלבים בהם הוכחה הרשלנות: הותרת חלק מהצינורית בגופו של התובע במהלך הניתוח, אובדן צילומי הרנטגן שבוצעו לתובע לאחר הניתוח ואי רישום פרטים חיוניים. שלב זה אף הצדיק העברת נטל הראיה לנתבעים, שלא נתנו הסבר לאובדן התצלומים ולא הרימו את נטל ההוכחה שלא התרשלו. השלב השלישי היה בצנתור שנערך לתובע לאחר 10 חודשים מהניתוח הראשון. בהליך זה, הרופא המטפל היה יכול להבחין בצינורית ללא קושי, אולם הוא לא עשה כן. לפיכך, הייתה רשלנות. לאור האמור לעיל, הרי שלתובע קמה זכאות לפיצויים.
נזק לא ממוני
לאחר שהתובע נותר עם צינורית בגופו, הוא סבל מכאבים שונים ותלונותיו לא זכו למענה מצד הרופאים. התובע טען שהוא חש זלזול, פחד וחוסר התחשבות במשך אותה תקופה. בנסיבות אלו, נקבע שהתובע היה זכאי לפיצוי בגין נזקו הלא ממוני בשיעור של 150 אלף ₪. הודגש שפיצוי זה היה מעט מוגזם בנסיבות העניין, אך הוא נועד להטיב את נזקו של התובע, שלא היה ניתן להערכה מדויקת, תוך ביטוי הפגיעה הממשית והפחד שליוו את חיי האחרון אותה עת.
פיצויים עונשיים, האמנם?
לטענת התובע, העוולה בוצעה בכוונה או זדון ולכן, היה ראוי לחייב את הנתבעים לשלם פיצוי עונשי. אמנם, הנתבעים טענו שפיצוי זה לא היה מקובל בפסיקה במקרים של רשלנות רפואית, אך במקרה זה, התובע הוכיח שהרשלנות הייתה בדרגה גבוהה ולכן לטענתו, היה ראוי לחרוג מהלך הרוח המשפטי.
אולם, נקבע שחרף דרגתה הגבוהה של הרשלנות בחלק מהשלבים, לא היה במעשי הנתבעים כוונה מיוחדת שהצדיקה חיובם בפיצוי עונשי. זאת מאחר והצינורית לא הושארה בגופו של התובע בכוונה ובמטרה לגרום נזק, וכך גם העלמת צילומי הרנטגן שבוצעו לאחר הניתוח. לא זו אף זו, נקבע שלו מטרת הנתבעים הייתה לגרום לתובע נזק מכוון, הרי שהם לא היו מוצאים את הצינורית לאחר גילויה. לאור האמור לעיל, הוחלט על דחיית בקשת התובע לחיוב הנתבעים בפיצוי עונשי, בפרט מאחר ומצבו של הראשון לא הוחמר עקב המקרה.