שאלת האחריות

רשלנות רפואית יכולה לבוא לידי ביטוי במגוון דרכים. אחת מהן היא היעדר רשומה רפואית מלאה אודות הטיפול שניתן לחולה. כלומר, רישום חלקי או חסר. בחלק מהמקרים, רישום זה פוגע באפשרות התובע להוכיח את הרשלנות הרפואית שהייתה בעניינו. קרי, נזק ראייתי. נזק זה מצדיק את העברת נטל השכנוע לכתפי הנתבעים. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.

רקע

במקרה דנן, התובעת הגישה לבית המשפט תביעה בגין רשלנות רפואית של הצוות הרפואי באחד מבתי החולים בארץ, שטיפל בה לאחר שנפגעה בפיגוע טרור. על פי הנטען בכתב התביעה, התובעת נפגעה בפיגוע ופונתה לבית החולים הנתבע כשהיא בהכרה וסובלת מחבלה בטנית וכוויות. הטיפול הראשוני במיון כלל מתן אנטיביוטיקה ומספר בדיקות ולאחר מכן, התובעת הועברה לחדר הניתוח.

עוד מאמרים בנושא:
רשלנות רפואית בטיפול לאחר ניתוח להחלפת עצם השמע באוזן, מתי ניתן לקבל פיצויים?
סוגיית הטיפול בחולה לאחר ניתוח - האם רשלנות רפואית?
רשלנות רפואית בהוצאת תפרים לאחר ניתוח, מתי תוגש תביעה?

לאחר הניתוח, התובעת הועברה להשגחה בטיפול נמרץ כשהיא מורדמת ומונשמת והחלה לקבל אנטיביוטיקה משולשת. היא התאוששה ושבה להכרה מלאה ולאחר זמן מה, הועברה להמשך טיפול במחלקת כוויות. שם, היא עברה השתלות עור ומספר ניתוחים פלסטיים והחלמתה הייתה משביעת רצון ולכן, הטיפול האנטיביוטי המשולש שניתן לה, הופסק.

מספר ימים לפני שחרורה של התובעת, היא לקתה בדום לב והצוות הרפואי נדרש להחיותה. לאחר 10 דקות היא שבה לתפקד והועברה לטיפול נמרץ. שם, אובחן אלח דם שהתדרדר לכדי הלם זיהומי וכשל רב מערכתי שגרמו לדום הלב. בעקבות אירוע זה, נגרמו לתובעת נזקים נוירולוגיים חמורים.

טיעוני הצדדים

התובעים – הנפגעת והוריה, טענו שהטיפול הרפואי שניתן היה רשלני ולא מקצועי. שכן, הצוות הרפואי לא טיפל בתובעת על פי הדרך המקובלת דאז וכפי שרופא סביר אחר היה נוהג בנסיבות העניין. קרי, רשלנות. הלכה למעשה, התובעים טענו שהרשלנות באה לידי ביטוי במתן טיפול אנטיביוטי משולש קצר מידי ובמינון נמוך מידי.

כמו כן, נטען שהיה ניתן לאבחן את אלח הדם בגופה של התובעת במועד מוקדם יותר. זאת מאחר והיו לו סימנים מקדימים עליהם הורי התובעת התריעו בפני צוות הרפואי, אך הוא בחר להתעלם ולדחות את הטענות. לטענת התובעים, רשלנות עובדי הנתבע הובילה להתפתחות אלח הדם, ההלם הזיהומי ודום הלב בגופה של התובעת, ולפגיעה הנוירולוגית ממנה היא סבלה.

מנגד, הנתבע הכחיש את הטענות שיוחסו לו וטען שהתובעת טופלה על ידי הצוות הרפואי במקצועיות ומיומנות, על פי סטנדרט הרפואה הסביר אותה עת. עוד נטען שלא היה קשר סיבתי בין מעשי הנתבע, לנזקים שנגרמו לתובעת. באשר לטיפול האנטיביוטי המשולש, נטען שהתרופה שניתנה לתובעת תאמה את מצבה כפי שאובחן בניתוח שנערך לה מיד לאחר הגעתה לבית החולים. בנוסף, משך הטיפול היה כמקובל.

זאת ועוד, הנתבע הדגיש שהסימנים המקדימים להופעת אלח הדם, עליהם התובעים התריעו, לא היו ספציפיים דיים על מנת לעורר חשד לזיהום. על כן, לא הייתה רשלנות באבחון. לא זו אף זו, נטען שגם לו אלח הדם היה מאובחן כמה שעות קודם לכן, לא היה בכך על מנת למנוע את נזקה של התובעת. לאחר שמיעת טענות הצדדים וחוות דעת המומחים, השופטת פסקה שהנתבע התרשל בטיפול שניתן לתובעת.

הפסקת הטיפול האנטיביוטי

במחלוקת זו, נקבע שהרופאים התרשלו בכך שהפסיקו את הטיפול האנטיביוטי המשולש מספר ימים לפני הופעת אלח הדם. יש לציין שההחלטה על תחילת טיפול זה התקבלה בתום הניתוח, על סמך הממצאים שהתגלו בו. הטיפול ניתן לתובעת גם לאחר שהועברה למחלקת טיפול נמרץ ויחידת הכוויות. על סמך עדויות הרופאים וחוות דעת המומחים, נקבע שמהלך הטיפול עד לשלב זה היה תקין ונעשה על פי הנורמה.

אולם, ההחלטה על הפסקתו היא שחרגה מסטנדרט הטיפול הסביר. שכן, החלטה זו התקבלה לאחר שבוע ימים בלבד מהמועד בו התובעת החלה לקבל את האנטיביוטיקה המשולשת. אמנם, טיפול באורך זה היה מקובל אותה עת, אך במקרים של פגיעה בטנית מבודדת ולא במקרי טראומה מורכבים.

במקרה דנן, נפסק שהיה ראוי להתייחס לפגיעתה של התובעת כמקרה טראומה מורכב ולהיוועץ עם מומחה טראומה באשר להפסקת האנטיביוטיקה. יש לציין שהתייעצות זו אכן בוצעה על ידי הצוות הרפואי מספר פעמים, כאשר ניתנו מספר חוות דעת שונות.

בהקשר זה, השופטת אימצה את חוות דעתו של רופא מומחה למחלות זיהומיות שטען שבנסיבות המקרה, היה ראוי להעניק לתובעת טיפול אנטיביוטי ארוך יותר. זאת מאחר וחוות דעתו הייתה מהימנה ואמינה. גם המומחה שייעץ לצוות הרפואי הנתבע המליץ על מתן טיפול אנטיביוטי ארוך יותר. אולם, ההחלטה שהתקבלה לבסוף לא עלתה בקנה אחד עם המלצתו ולכן, נקבע שהיא הייתה רשלנית וסטתה מאמות המידה הסבירות.

נזק ראייתי

כמו כן, הרשלנות של הרופאים בעניין זה באה לידי ביטוי בהיעדר תיעוד ראוי ומספק בגיליון הרפואי של התובעת באשר לשיקולים שבהפסקת הטיפול והדעות השונות שנשמעו בעניין. בהיעדר מידע זה, השופטת לא הייתה יכולה לדעת כיצד התקבלה ההחלטה על הפסקת הטיפול. לא זו אף זו, נקבע שבכך נגרם לתובעים נזק ראייתי שכן, נמנעה מהם האפשרות להוכיח שההחלטה להפסיק את הטיפול הייתה בלתי סבירה.

תוצאת החלטה זו הייתה העברת נטל ההוכחה בעניין זה לנתבע, אשר לא הרים את אותו. כלומר, הנתבע לא הביא עדויות שחשפו אור על השיקולים שעמדו בבסיס ההחלטה על הפסקת האנטיביוטיקה, שהייתה כאמור מנוגדת להמלצה שניתנה לצוות על ידי המומחה היועץ.

קשר סיבתי

לאחר מכן, השופטת הדגישה שהיה קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין החלטת הנתבע לבין נזקיה של התובעת. עוד נקבע שרשלנות הנתבע באה לידי ביטוי גם בטיפול שניתן לתובעת בלילה שלפני דום הלב. זאת לאחר שהרופאים התעלמו מסימנים מוקדמים אודות הזיהום ואלח הדם, באמצעותם ניתן היה לאבחן את מצוקתה של התובעת בשלב מוקדם יותר ולמנוע את התדרדרות מצבה. לאור האמור לעיל, התביעה התקבלה והתובעים פוצו בגין הרשלנות הרפואית של הנתבע.