ניתוק החולה מן המוניטור
בתביעות רשלנות רפואית, מקובל להיעזר בחוות דעת רפואית מטעם מומחים, הן בכתבי התביעה והן בכתבי ההגנה. למעשה, חוות דעת אלו הכרחיות על מנת להוכיח טענות בנושאים עובדתיים רפואיים. במקרים בהם ישנן מחלוקות בין המומחים, ובית המשפט נדרש להכריע בשאלה מסוימת, בסמכותו למנות מומחה רפואי מטעמו על מנת שיכריע במחלוקת. עם זאת, ישנם מקרים בהם בית המשפט נמנע מלאמץ את חוות הדעת של המומחה מטעמו. דוגמא לכך, ניתן לראות בפסק הדין דנא.
עוד פסקי דין בנושא:
מינון יתר של תרופת קומדין והקשר לאירוע מוחי
חולה כליות קיבל מרשם לתרופה מסוכנת - רשלנות במתן תרופות מצד רופא משפחה
רופא משפחה המליץ על דיאטה במקום טיפול תרופתי - רשלנות?
במהלך הריון נעשה שימוש בתרופה שלא אושרה בארצות הברית - האם רשלנות?
אובייקטיביות מומחה רפואי במסגרת תביעה ייצוגית נגד חברת תרופות
בתביעה זו, התובעים עתרו לחיוב הנתבעים בפיצוי עקב פטירת המנוח בבית החולים בשל רשלנות רפואית במתן תרופות ובטיפול הרפואי, כאשר בין הצדדים הייתה מחלוקת הן באשר לשאלת החבות והן באשר לגובה הנזק. טענת הרשלנות התמקדה בשני מהלכים רפואיים שבוצעו במנוח. האחד, החלטה לנתקו מחיבור למוניטור במהלך אשפוז במחלקה הפנימית, יום לפני פטירתו. השני, מינון התרופה שניתנה למנוח ולטענת התובעים, היה גבוה מידי ביחס לרמת לחץ הדם הנמוך של הראשון.
החיבור למוניטור
מהרישום הרפואי שהוגש בעניינו של המנוח עלה שההחלטה לחברו למוניטור התקבלה במחלקה הפנימית בה הוא אושפז לנוכח תלונותיו על חולשה כללית. עם זאת, הרופא המטפל טען שהחיבור למוניטור נעשה כדבר שבשגרה לחולי המחלקה (על מנת לעקוב אחר מצבם וללמוד אותו, כאשר במידת האפשר, מנתקים מהמכשיר). קרי, הנתבע טען שבמקרה זה, החיבור למוניטור של המנוח היה שגרתי והניתוק נעשה לאחר שמצבו השתפר.
אולם, כאמור, מהגיליון הרפואי עלתה תמונה אחרת לפיה החיבור נעשה מכוח החלטה פוזיטיבית של רופא תורן על רקע התדרדרות המנוח. הניתוק נעשה מכוח הוראת הרופא הבכיר, לאור שיפור במצבו של המנוח. על רקע השתלשלות העניינים, עלתה השאלה האם נפלה התרשלות בניתוק המנוח מהמוניטור יום לפני מותו, או בכך שהוא לא חובר מחדש לאחר שמצבו שב להתדרדר.
עוד מאמרים בנושא:
רשלנות רפואית במתן תרופות נוגדות דלקת לחולה כליות, מתי אפשר לקבל פיצויים?
רשלנות רפואית - מתן תרופות
המומחה מטעם התובעים טען שלאור מצבו הקליני של המנוח, שבל מאוטם חריף בשריר הלב והפרעת קצב, היה על הצוות הרפואי להשאירו תחת ניטור ומעקב ממושך ורציף. זאת בפרט לאור העובדה שבתחילת האשפוז, המנוח נזקק להחייאה ממושכת ומכות חשמל רבות.
המומחה הדגיש שהמנוח הוגדר כחולה בדרגת סיכון חמורה יותר ובתמותת סיכון גבוהה יותר והיה מקום לחברו למוניטור למשך שבוע ימים, לכל הפחות, ולא לתקופת זמן קצרה יותר כפי שהיה במקרה זה.
מנגד, המומחה מטעם הנתבעים הסכים לכך שהעובדה שהמנוח סבל מהפרעות קצב בתחילת האשפוז הוותה גורם סיכון לתמותת יתר בחודש שלאחר האוטם. אולם, במקרה זה, מצבו של המנוח השתפר ותפקוד הלב עלה לגבול התחתון של הנורמה. בנוסף, המנוח לא סבל מתעוקת חזה לאחר האוטם ובדיקות שונות שנערכו לו הצביעו על שיפור במצב.
על כן, נטען שהניתוק מהמוניטור היה מוצדק, בפרט לאור מגבלות התקציב להחזקת חולים ביחידות בתי החולים. המומחה אף ציין שההחלטה לחבר את מנוח למוניטור התקבלה אף היא מחמת הזהירות המופלגת ולא הייתה הצדקה להמשך הניטור הקבוע בחולה, לאור מצבו הבריאותי.
המומחה מטעם בית המשפט ציין בחוות דעתו שלא הייתה הצדקה רפואית להאריך את אשפוזו של המנוח במחלקה הפנימית לאור השיפור במצבו. בנוסף, לאחר האשפוז במחלקה הפנימית, לא היה צורך בחיבור למוניטור מאחר והחולה היה כשיר להשתחרר ומצבו לאחר ההתקף היה יציב, על פי אמת מידה אובייקטיבית. באשר לניתוק מהמוניטור, המומחה סבר שלא היה טעם להשאיר את המנוח מנוטר למשך פרק זמן ארוך, משיקולים של שיקום החולה. לסיכום, המומחה סבר שהמנוח קיבל תשומת לב רפואית רבה במחלקה הפנימית, יותר ממה שנדרש במצבו ולא הייתה רשלנות בטיפול בו.
החלטה
בפתח הדיון, הודגש שלא הייתה מחלוקת בדבר העובדה שההחלטה להעביר את המנוח למחלקה הפנימית הייתה ראויה וסבירה בנסיבות העניין. עם זאת, לא כך היה באשר להחלטה לנתקו מהמוניטור. בעניין זה, השופטת אמצה את חוות הדעת של המומחה מטעם התובעים. דהיינו, שהנתבעים התרשלו עת ניתקו את המנוח מהמוניטור מוקדם מהנדרש. בנוסף, נקבע שלאור הראיות שהוצגו בבית המשפט, היה על הרופא הסביר לצפות פגיעה בחיי החולה עקב ניתוק מהמוניטור ותחושותיו הסובייקטיביות בדבר כאבים וחולשה.
זאת ועוד, הודגש שהשימוש במוניטור שונה משימוש בתרופה בעלת השפעות לוואי, או בביצוע תהליך כירורגי מסובך, שיש לשקול את ביצועו מחמת הסיכון והעלות. למעשה, כל תפקידו של המוניטור הוא לנטר ולפקח על החולה ולעלויות שימושו – פגיעה פסיכולוגית בשיקום החולה ועלות תקציבית, יש השפעה שולית. על כן, לא היה מקום להורות על ניתוק החולה מהמכשיר, שהיה יכול להתריע במועד על התדרדרות במצבו של המנוח ולמנוע את מותו.
לאור האמור לעיל, נקבע שבית החולים התרשל בטיפול במנוח בכך שניתק אותו מהמוניטור טרם עת. מאחר והרשלנות הוכחה, לא היה צורך לדון במחלוקת הנוספת בעניין החבות – מינון לא נכון של תרופה. עם זאת, השופטת ציינה שבעניין זה, לא הוכחה רשלנות של בית החולים ואף המומחה מטעם התובעים סבר שהמינון שניתן למנוח היה ראוי וסביר בנסיבות המקרה.
