האם אבחון המחלה היה מציל את המנוח ממוות?

בחלק מתביעות הנזיקין, והרשלנות הרפואית בפרט, הנתבע מודה שהתרשל. קרי, שהינו אחראי לנזקו של התובע. על כן, בית המשפט אינו נדרש לבחון שאלה זו וניתן לדון בגובה הנזק בלבד. אולם, פעמים רבות הצדדים חלוקים גם בשאלת הנזק, היקפו והפיצוי המגיע בגינו. דוגמא לכך, בפסק הדין דנא.

עוד פסקי דין בנושא:
מחלוקת בנוגע לתוחלת חיים של נפגע רשלנות רפואית בלידה
קיצור תוחלת חיים של מעשן כבד אשר צורך אלכוהול - האם רשלנות רפואית?
זכות עובר לתבוע בגין קיצור תוחלת חיים עקב רשלנות רפואית
מהי מהות הפיצוי בגין קיצור או אובדן תוחלת חיים?
פיצויים: פיצוי בגין קיצור תוחלת חיים

במקרה דנן, הוגשה תביעת רשלנות רפואית נגד משרד הבריאות על ידי עיזבון המנוח בגין מותו בבית חולים ממשלתי בארץ. המוות נגרם לאחר שבמהלך שהותו בחדר המיון, המנוח סבל ממפרצת שלא אובחנה. יש לציין שהתביעה הוגשה גם על ידי יורשיו של המנוח.

עובדות המקרה

על פי עובדות המקרה, המנוח היה בן 47 במותו והוא סבל ממחלת לב מגיל צעיר. על כן, עבר ניתוח מעקפים כבר בהיותו בן 36. בנוסף, הוא סבל מיתר לחץ דם. ביוני 2001, המנוח הגיע לבית החולים בעקבות כאבי בטן עזים. הוא נבדק ולבסוף שוחרר, לאחר שהיה יציב מבחינת דופק, לחץ דם ויתר המדדים החיוניים. כאשר המנוח הגיע לפתח ביתו, הוא התמוטט. הוא טופל על ידי רופא שהוזעק למקום ונלקח לבית החולים באמבולנס, כאשר בדרך בוצעו בו ניסיונות החייאה. אולם, מאמצי ההחייאה לא צלחו ולבסוף, מות המנוח נקבע בחדר הניתוח כתוצאה מדימום תוך בטני ומפרצת.

יש לציין שהצדדים לא היו חלוקים באשר לשאלת האחריות. אלא, המחלוקת באה לידי ביטוי בשאלה בדבר סיכוי המנוח לשרוד לאור העובדה שסבל ממפרצת. בנוסף, גם לו היה שורד, מה הייתה תוחלת חייו בהתחשב בעברו הרפואי.

לטענת התובעים, לו הנתבעת הייתה מאבחנת את המפרצת ואת הדימום התוך בטני בעת שהותו של המנוח בבית החולים, והלה לא היה משוחרר לביתו, ניתן היה למנוע את מותו. התובעים טענו שלו מות המנוח היה נמנע, הרי שהוא היה שב לעבודתו בהיקף מלא וזוכה לקידומים, כך שהכנסתו הייתה עולה באורח ניכר.

עוד מאמרים בנושא:
כיצד מחשבים פיצויים על קיצור תוחלת חיים בגין רשלנות רפואית?

מנגד, נטען שגם לו המפרצת הייתה מאובחנת על ידי הרופאים, סיכוי המנוח לשרוד את הניתוח היו נמוכים הן עקב הממצא עצמו והן בשל ההיסטוריה הרפואית שלו. לא זו אף זו, נטען שגם לו המנוח היה שורד את הניתוח לתיקון הדימום והמפרצת, הוא היה נדרש לפרוש מעבודתו טרם גיל הפנסיה ובכל מקרה, לא היה מקודם וזוכה לתוספת שכר.

סיכוי המנוח לשרוד

בשאלה זו, הוצגו חוות דעת מומחים שונים, הן מטעם התובעים, הן מטעם הנתבע והן מטעם בית המשפט. בסופו של דבר, חוות דעתו של מומחה בית המשפט היא שהתקבלה ולפיה, המנוח הגיע לבית החולים עם כאבי בטן חריפים שהקרינו ללב. על כן, ניתן היה להניח שכבר במועד האשפוז, הוא סבל ממפרצת, גם אם הייתה בתחילתה, שהובילה לקרע בבטן.

אולם, גם לו המנוח היה מאובחן כיאות, לא היה ניתן לנתחו בבית החולים הממשלתי בשל היעדר צוות זמין ומיומן. על כן, סיכויי היוותרותו בחיים לאחר הניתוח עמדו על 50%. עם זאת, גם שליחת המנוח לבית חולים סמוך על מנת לעבור ניתוח הייתה מפחיתה את סיכוי הישרדותו לכ-35%. זאת לנוכח טלטולי הדרך והחשש להחמרת הפגיעה.

זאת ועוד, גם עברו הרפואי של המנוח השפיע על סיכוי הישרדותו. המומחה קבע שמאחר והמנוח היה חולה בטרשת ללבית, סבל מיתר לחץ דם, עישן ועבר ניתוח מעקפים בהיותו בן 36, סיכוי הישרדותו פחתו ונעו בין 25% ל-11%. השופט קיבל קביעה זו והדגיש שהתובעים לא הציגו ראיות ממשית מהן היה ניתן ללמוד שהמנוח היה נמנה דווקא על אחוז האנשים שהיו שורדים את הניתוח. עם זאת, בכך לא היה בכדי לשלול מהתובעים פיצויים.

קיצור תוחלת החיים

גם בשאלה זו השופט אימץ את חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט ונקבע שעל רקע המחלות מהן המנוח סבל – יתר לחץ דם, מחלת הלב והמפרצת, תוחלת חייו של האחרון קוצרה בכ-20 שנה מתוחלת חייו של גבר ממוצע בישראל, ללא כל קשר לשאלת הרשלנות.

בעניין זה, הודגש שלעובדה שהמנוח נהג לעשן בעבר לא הייתה חשיבות. זאת מאחר והוא הפסיק עם הרגל זה שנים רבות קודם לכן ולא הייתה עדות לכך שהמנוח לקה בסרטן הריאות או מחלת ריאות אחרת. כלומר, תוחלת החיים קוצרה בכל מקרה, ולעישון ולרשלנות הצוות הרפואי לא הייתה השפעה על כך. על סמך קביעה זו, חושבו סכומי הפיצויים להם התובעים היו זכאים בעקבות קיצור תוחלת החיים, הפסד השתכרות, הוצאות נוספות וכאב וסבל.