רשלנות רפואית בניתוח מתיחה וחיזוק של הבטן, מתי ניתן להגיש תביעת פיצויים?

אנשים רבים שהצליחו להשיל ממשקלם קילוגרמים רבים באמצעות שאיבת שומן או באמצעות דיאטה, כמו גם נשים לאחר הריון ולידה, מתמודדים עם בעיה חדשה - הימצאות של עודפי עור רבים על הגוף. הפתרון הניתוחי לבעיה זו הוא ניתוח מתיחת בטן.

ניתוח מתיחת בטן נחשב לניתוח נפוץ מאוד בקרב אנשים שהשילו מגופם משקל עודף אחרי דיאטה כמו גם בקרב נשים שעברו מספר לידות. המתיחה המהירה של הבטן בתקופת ההיריון והירידה המהירה במשקל לאחר הלידה גורמים במקרים רבים לכמות גדולה של עודפי עור באזור הבטן.

איך מתבצע ניתוח אבדומינופלסטי למתיחת בטן?

הניתוח מבוצע תחת הרדמה מלאה וכולל הסרה של עור עודף ושומן בטני, בעיקר מאזור הבטן התחתונה יחד עם הידוק של שרירי הבטן. הניתוח כולל הסרה של עודפי שומן ועור מהבטן האמצעית והתחתונה, חיזוק של שרירי בטן רופפים ולבסוף מתיחה של העור, הסרת שאריות עור ותפירת החתך הניתוחי. לרוב התוצאה המתקבלת לאחר הניתוח כוללת שיפור משמעותי בצורת הבטן.

אם הצוות הרפואי סטה מסטנדרט התנהגות רפואי מקובל וסביר, הפר את חובת הזהירות שלו כלפי המטופל וגרם לו נזק, יש מקום לבחון הגשת תביעת פיצויים נגדו בגין רשלנות רפואית. לצורך הוכחת התביעה וביסוסה, המטופל יצטרך לצרף לתביעתו חוות דעת של מומחה רפואי בתחום הרלבנטי.

מטופלת שניזוקה במהלך ניתוח אבדומינופלסטי קיבלה פיצוי בסך של 1,137,748 שקלים

בית משפט השלום בירושלים קיבל תביעת פיצויים בגין רשלנות רפואית שהגישה אישה נגד רופא שביצע בה ניתוח אבדומינופלסטי וגרם לה נזקים גופניים ונפשיים. לאחר שבחנה את כלל העדויות והראיות השופטת קיבלה את טענות המטופלת וקבעה כי הרופא התרשל כלפיה בעריכת הניתוח ובטיפול שנתן לה אחריו.

לפי העובדות שפורטו בפסק הדין, אישה בגיל 27 נשואה ואם לילדים, מנהלת חשבונות במקצועה ביקשה לבצע ניתוח אבדומינופלסטי לחיזוק שרירי הבטן ולמתיחת הבטן לצורך טשטוש צלקת שנותרה לה לאחר ניתוח קיסרי.

לפי גרסת המטופלת, בחודש נובמבר בשנת 2014 היא נפגשה עם הרופא כדי לקבל ייעוץ בנושא הניתוח וזאת כחודש ימים לאחר שעברה ניתוח קיסרי שלישי. המטופלת טענה כי הרופא הציג עצמו כמנתח פלסטי בעל מוניטין ושכנע אותה שמדובר בניתוח פשוט שמניב תוצאות יפות.

לטענת האישה, עוד באותו החודש הרופא ביצע בה את הניתוח שלאחריו היא נשארה בבית החולים להשגחה ושוחררה לביתה למחרת היום, עם המלצה להמשך טיפול ולמעקב אמבולטורי.

האישה התלוננה בפני הרופא על כאבים אך הוא שלח אותה לביתה

האישה טענה כי לאחר הניתוח היא החלה לסבול מכאבים באזור הבטן, לכן פנתה מיד לרופא אך הוא שלח אותה לביתה והמליץ לה להשתמש בפולידין ותו לא. לטענת המטופלת כאשר הסירה את התחבושות היא גילתה שהפצע בבטנה פתוח ונראה מזוהם. בהמשך, כשמצבה החמיר, האישה פנתה לקופת חולים ומשם הופנתה בדחיפות לחדר מיון בבית חולים. לאחר מספר ימים האישה אושפזה במחלקה לכירורגיה פלסטית בבית חולים שם טופלה באנטיביוטיקה, החלפת תחבושות ועוד.

בשל מצב רוחה הירוד של האישה במהלך אשפוזה ודיווח על מחשבות אובדניות היא נבדקה על ידי פסיכיאטר שהמליץ לה על טיפול תרופתי והמשך מעקב פסיכיאטרי בקהילה.

המטופלת טענה כי הרופא התרשל בביצוע הניתוח ובטיפול הרפואי שהעניק לה אחריו וגרם לה נזק נפשי וגופני.

בחוות דעת של מומחה רפואי בתחום הכירורגיה הפלסטית מטעם המטופלת צוין כי הרופא המנתח היה צריך להורות על אשפוז האישה עם הופעת הזיהום והנמק באזור המנותח. המומחה הרפואי הוסיף כי בחירת הרופא לטפל באישה במרפאתו הפרטית מנעה ממנה קבלת טיפול רפואי ראוי ומתאים שהיה יכול לקצר את תקופת החלמתה ולהוביל לתוצאה אסתטית עדיפה. לפיכך, המומחה רפואי קבע כי מצב הצלקות בבטנה של המטופלת מקנה לה נכות קבועה בשיעור של 20%.

מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי תיאר בחוות דעתו כי הניתוח גרם לפגיעה ממשית ביחסיה של המטופלת עם בן זוגה, לחרדות, ירידה בליבידו, פגיעה בתחושת הנשיות והתקפי בכי.

מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי קבע לאישה נכות קבועה בשיעור 30%

המומחה הוסיף כי האישה סובלת מנדודי שינה, דריכות מתמדת, תחושת תסכול רב ותחושת כעס בעקבות תוצאות הניתוח. עוד צוין בחוות הדעת כי האישה צמצמה מגע עם סביבתה ואף ניסתה לשים קץ לחייה באמצעות בליעת כדורים וקפיצה מגובה. המומחה קבע כי בעקבות הניתוח האישה סובלת מהפרעה הסתגלותית כרונית מעורבת של חרדה ודיכאון, אשר כוללת רכיבים פוסט טראומטיים עם מחשבות טורדניות סביב טראומת הניתוח שעברה. על כן, המומחה הרפואי בתחום הפסיכיאטרי קבע לאישה נכות קבועה בשיעור 30%.

מנגד, הרופא שניתח את האישה הכחיש את כל טענותיה וטען כי הוא לא ניתח אותה מעולם.

עדות האישה הייתה אמינה ונתמכה במסמכים שונים

השופטת דחתה את גרסתו של הרופא וקבעה כי עדותה של המטופלת הייתה אמינה בעיניה ואף נתמכה במסמכים שונים. השופטת הוסיפה כי גרסת האישה הייתה עקבית ומפורטת. השופטת קבעה כי לנוכח שלל הראיות שהוצגו בפניה גרסתה של האישה עדיפה על פני גרסתו של הרופא.

מאחר שהרופא לא חקר את המומחה הרפואי מטעם המטופלת אודות חוות דעתו, השופטת החליטה כי חוות הדעת של המומחה הרפואי היא הראיה היחידה לעניין רשלנות הרופא שביצע את הניתוח במטופלת.

לפיכך, השופטת ציינה כי נכותה הרפואית המשוקללת של האישה היא בשיעור של 44% וקבעה כי נכותה התפקודית היא בשיעור של 30%.

בסופו של דבר, השופטת קבעה כי הרופא יחויב לפצות את המטופלת בסך של 922 אלף שקלים עבור הפסד השתכרות לעבר, הפסד השתכרות לעתיד, כאב וסבל, עזרת הזולת לעבר ולעתיד והוצאות רפואיות לעבר ולעתיד. עוד נקבע כי הרופא ישלם למטופלת שכר טרחת עורך דין בסך של 215,748 שקלים.

ת"א 2269-02-16