שחיקת סחוס רשלנות רפואית, מתי תוגש תביעה?

שחיקת סחוס היא תופעה שכיחה, המהווה אחד מהגורמים הבולטים לכאבי ברכיים והפרעה תפקודית של המפרק. הטיפול בשחיקת סחוס מיועד להפחתת הכאבים ושיפור התפקוד, והוא כולל פיזיותרפיה, תרופות נוגדות דלקת, תוספי תזונה ועוד. במצב של שחיקה מתקדמת, לעתים יש צורך לעבור ניתוח להחלפת מפרק הברך.

ברוב המקרים לא ניתן לאבחן תהליך של שחיקה התחלתית באמצעי הדמיה פשוטים כמו צילום רנטגן, לכן, נדרש ייעוץ של אורטופד מומחה למפרק הברך, אשר יכול באמצעות תלונות המטופל ואמצעי הדמיה מתקדמים לאבחן אם התחילה שחיקת סחוסים ולהציע דרכים להאט את ההתקדמות. 

רשלנות רפואית בטיפול בשחיקת סחוס יכולה לבוא לידי ביטוי באבחון שגוי של מצבו הרפואי של המטופל, ביצוע הליך שאינו מתאים למצבו או ביצוע הליך בחוסר מיומנות תוך הפרת חובת הזהירות של הרופא, וכן עקב אי מתן הסכמה מדעת תוך פגיעה באוטונומיה.

ניתוח החלפת מפרק רשלני עלול לגרום לנזק משמעותי הכולל כאבים, מגבלה בטווחי תנועה והחלמה קשה וממושכת. במקרה שנגרם נזק חמור כתוצאה מטיפול לקוי ניתן להגיש תביעה בעילת רשלנות רפואית ולדרוש פיצויים בגין נזקי גוף. 

אי מתן הסכמה מדעת לביצוע הליך רפואי 

בשנת 2010, התובע, יליד שנת 1978, התלונן על כאבים ממושכים בברך. הוא עבר טיפולים שמרניים אך הם לא פתרו את הבעיה, ומבדיקת MRI עלה ממצא ציסטי או דלקתי בשומן שמצוי מאחורי גיד הפיקה. על כן, הומלץ לתובע לבצע ארתרוסקופיה של הברך וליטול ביופסיה מהממצא. התובע הסכים והניתוח בוצע בהרדמה כללית. במהלך הניתוח ניטלה ביופסיה ובוצעה הסרה של ה- Hoffa. בנוסף, נתגלו בניתוח נגעים בסחוסים של המפרק בצד הפנימי של הברך. 

מדובר בממצא שלא נצפה לפני הניתוח בבדיקת MRI. לנוכח ממצא זה, ביצע המנתח הטרייה של הנגע, ולאחר מכן קדח חורים בעצם באמצעות דוקרן ייעודי. פרוצדורה שתכליתה לגרום לתאי-אב ממח העצם להגיע אל פני השטח וליצור סחוס חדש, אשר בתורו אמור לעצור את התהליך השחיקתי.

בעקבות הפרוצדורה האחרונה ובעיקר על סוגיית הסכמתו של התובע לביצועה הוגשה תביעה בעילת רשלנות רפואית, אל בית משפט השלום בראשון לציון, בטענה כי הטיפול בסחוס בדרך של מיקרו-שברים נעשה ללא ידיעתו וללא הסכמתו של המטופל, ואילו הנתבעת, שהיא המדינה אשר בבעלותה המרכז הרפואי שבו עבר התובע את הניתוח, גרסה כי מדובר בטיפול המתאים למצבו של התובע וכי ניתנה הסכמה כוללת לטיפול.

התובע לא הגיש חוות דעת רפואית, ובכך ויתר בעצם על האפשרות להוכיח עניינים שברפואה בדרך הקבועה בדין. מחוות דעת שהוגשה על ידי הנתבעת עלה כי ההחלטה לבצע ארתרוסקופיה לאחר מיצוי הטיפול השמרני הייתה מוצדקת, ולפני הניתוח קיבל התובע הסבר מפורט על הפעולה שאותה הוא אמור לעבור. 

מהרישום הרפואי עלה כי הוסבר לחולה על הניתוח המתוכנן, כולל סיבוכים וסיכונים אפשריים, כגון: זיהום, פגיעה בכלי דם, עצבים, וכישלון הניתוח. התובע חתם על טופס הסכמה הכולל התייחסות לאפשרות של הרחבת מהלך הניתוח העיקרי. המומחה ציין כי הניתוח השיג את מטרתו ולפי בדיקת MRI מאוחרת אכן גדל סחוס חדש והתהליך השחיקתי נעצר או הושהה באופן משמעותי, זאת ללא צורך בניתוח נוסף ובהרדמה נוספת. 

על הרופא מוטלת חובה לקבל את הסכמתו של המטופל 

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, ציין בית המשפט כי על פי חוק זכויות החולה, המטופל אינו מחויב לעבור פרוצדורה רפואית מסוימת, ושמורה לו זכות הבחירה אם לעבור טיפול מסוים או לאו. וכן, מהזכות לאוטונומיה נובע כי לכל אדם חירות מפני התערבות בגופו ללא הסכמתו.

לשם מימוש הזכות לאוטונומיה דרוש למטופל מידע המצוי בידיו של הרופא. על הרופא למסור את המידע וחובתו של הרופא לקבל את הסכמתו של המטופל לטיפול. וכדי שהסכמתו תהיה הסכמה מדעת, יש לספק לו מידע הולם על מצבו, על מהות הטיפול המומלץ ומטרתו, על הסיכונים והסיכויים הטמונים בו ועל חלופות טיפוליות סבירות לטיפול. 

במקרה זה, אין מחלוקת כי התובע הסכים לביצוע ארתרוסקופיה, נטילת ביופסיה והוצאת הציסטה. מצד שני, אין מחלוקת על כך שלא הוסברה לו באופן ספציפי האפשרות שיבוצע טיפול מסוג הטרייה ומיקרו שברים בגין נגעים בסחוס וממילא, הסכמה מפורשת וספציפית לביצוע פעולה זעיר פולשנית זו לא נתבקשה ולא ניתנה. בנסיבות אלה נקבע כי התובע זכאי לפיצויים בגין פגיעה באוטונומיה בסכום של 45,000 שקלים, בצירוף אגרה ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 24%.