אנדומטריוזיס רשלנות רפואית, מתי תוגש תביעת פיצויים?
אנדומטריוזיס היא מחלה גינקולוגית כרונית, הנגרמת כאשר תאי רירית רחם נודדים מחוץ לרחם, ומתמקמים באזורים שונים בגוף כגון: איברי הרבייה, שלפוחית השתן והאגן. המחלה עלולה לגרום להצטלקות של אברי מערכת הרבייה ואי פריון. תסמיני המחלה הם כאבי בטן חזקים אשר נוטים להתגבר בעת קיום יחסי מין ובזמן הביוץ והווסת.
המחלה מאובחנת בעיקר אצל נשים בגילים 25 עד 40 שנים. סיבת המחלה אינה ידועה, ומתן האבחנה הסופית מתבצע בניתוח לפרוסקופיה יחד עם נטילת ביופסיה, שבו ניתן לראות נגעים בחלל הבטן והידבקויות של איברים. וכן, באמצעות הניתוח ניתן לקבוע את מידת חומרתה של המחלה. הטיפול באנדומטריוזיס משתנה עם השנים, והוא כולל: ניתוח להסרת נגעים, טיפול תרופתי ומתן סטרואידים, אך כיום לא נמצא עדיין טיפול מרפא.
רשלנות רפואית במחלת אנדומטריוזיס יכולה לבוא לידי ביטוי באבחון שגוי של המחלה, שהוביל למתן טיפול לא מתאים וגרם נזק משמעותי, כמו הפרעות במערכת העיכול, פגיעה בפוריות וכדומה. כדי להגיש תביעה לתשלום פיצויים, יש להוכיח באמצעות חוות דעת של מומחה רפואי כי קיים קשר סיבתי בין הטיפול הלקוי לבין הנזק שנגרם למטופלת.
תביעה בגין טיפול רשלני במחלת האנדומטריוזיס
אל בית משפט השלום בחיפה הוגשה תביעה לפיצויים נגד מדינת ישראל ומשרד הבריאות. התביעה הוגשה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת כאשר טופלה במרכז הרפואי במרכז הארץ, בשל מחלת האנדומטריוזיס. התובעת טענה כי הנתבעת התרשלה הן בבחירת הטיפול הרפואי והן באופן ביצועו, וכתוצאה מהתרשלותה נותרו בה נזקים רפואיים ונפשיים.
על פי עובדות התביעה, החל משנת 2001, התובעת, ילידת 1972, סבלה מכאבי בטן, אשר החריפו בתקופת המחזור החודשי. עם הזמן, גברו הכאבים והתווספו בחילות, הקאות ושלשולים. בשנת 2006, עקב ירידה משמעותית במשקל והחרפת הכאבים, אושפזה בבית חולים. במהלך אשפוזה, בוצעה בדיקת קולונוסקופיה, שבה נמצאה רירית לא סדירה ברקטום. לאחר בירור עם גניקולוג הוחלט כי התובעת תשוחרר לביתה עד לקבלת תוצאות הביופסיה וקבלת החלטה ביחס להמשך הטיפול.
רופא מומחה קבע כי התובעת סובלת ממחלת האנדומטריוזיס, והפנה אותה לקבל זריקה לדיכוי הורמונלי. התובעת קיבלה את הזריקה, אולם הכאבים והעצירות התגברו. התובעת התקשרה למומחה, תארה בפניו את ההחמרה במצבה, והוא הורה לה להגיע לחדר מיון כדי להתאשפז במחלקת נשים.
לאחר בחינת מצבה הרפואי הומלץ לתובעת על ידי הצוות הרפואי של המרכז הרפואי לערוך ניתוח לפרסקופי, לצורך איתור וגילוי התהליכים החוסמים והסרתם. הדגימות אשר נלקחו מהמעי הגס ומהקשריות במהלך הניתוח, העלו כי רקמות אלו היו נגועות בתאי אנדומטריוזיס. לאחר שהסתיים הניתוח הועברה התובעת לאשפוז במחלקה הגניקולוגית.
ימים ספורים לאחר הניתוח החלה התובעת להתלונן על כאבי בטן עזים מלווים בחילות והקאות. במהלך הלילה היא נבדקה על ידי מספר רופאים תורנים אשר הורו על בדיקות דם, עירויי נוזלים, צילום בטן וצילום חזה. מהרישומים עלה כי במהלך הלילה חלה ירידה בלחץ הדם ועליה בדופק. לנוכח ההתדרדרות במצבה הובהלה התובעת לחדר הניתוח, שם עברה ניתוח שני שנערך גם הוא בשיטה לפרוסקופית. בהמשך עברה עוד שלושה ניתוחים נוספים.
עיכוב משמעותי בהתערבות כירורגית גרם לפגיעה בפוריות
לטענת התובעת, הצוות הרפואי התרשל בכך שלא הפנה אותה לניתוח דחוף עת אושפזה במחלקה הגניקולוגית של המרכז הרפואי, בהקשר זה טענה כי התמונה הקלינית ביחס לבעיה שממנה היא סובלת הייתה ברורה כבר בשלב זה. לעניין זה הפנתה התובעת לתוצאות בדיקות ה-CT והקולונוסקופיה המעידות בברור על הצורך בניתוח. למרות אלה בוצעה ההתערבות הכירורגית באיחור רב.
התובעת הוסיפה וטענה כי לנוכח מצבה המתקדם של המחלה, היה על הצוות הרפואי לבצע כריתה מלאה של דופן הרקטום הנגוע במחלה, בחלק התחתון של המעי, מבלי להשאיר רקמת אנדומטריוזיס. לשם כך, היה על הרופא המנתח לשלוח, במהלך הניתוח, דגימות מתוך הרקמות אשר הוסרו, עד שגבולות הכריתה ימצאו נקיים מהמחלה. פעולה זו לא בוצעה במהלך הניתוחים אשר בוצעו.
לטענת התובעת כתוצאה מהניתוחים המרובים באזור הרחם, נפגעה יכולתה להרות באופן טבעי, והיא מצויה בסיכון מיילדותי גבוה. כמו כן, עקב הטיפול הרשלני היא אינה מצליחה לחזור למעגל העבודה. ואף למרות הניתוחים הרבים, היא סובלת מכאבי בטן המלווים בהפרעות במערכת העיכול, השמנת יתר חולנית, בעיות נשימתיות ופגיעה בפוריות.
מנגד טענה הנתבעת כי מדובר במחלה חוזרת, שאינה ניתנת להסרה מלאה או לריפוי. אצל התובעת התבטאה המחלה בפיזור התאים האנדומטריאליים באברי האגן, באופן שבו לא ניתן לכרות את כל התאים הנגועים. לטענתה, ההחלטה על הפרוצדורה הרפואית נעשית במהלך הניתוח עצמו, והיא נתונה לשיקול דעתו של המנתח בזמן אמת והפרוצדורה שננקטה במהלך הניתוח הראשון היא המקובלת בניתוחים מסוג זה.
פיצויים עקב הפרת חובת הגילוי ופגיעה באוטונומיה
לאחר שמיעת טענות הצדדים והמומחים הרפואיים מטעמם, קבע בית המשפט כי לא נפל פגם בשיקול הדעת של הצוות הרפואי בכל הנוגע לבחירת ההליך הכירורגי, וכי שיקול דעת זה התייחס לנסיבות המיוחדות של התובעת ולידע הרפואי העדכני באותה עת. אף תוצאות הפרוצדורה שנבחרה, בכל הנוגע למחלת האנדומטריוזיס, תומכות במסקנה כי לא נדרשה כריתה רדיקלית של המעי לשם טיפול במחלה ודי היה בהסרת החסימות שפגעו באיכות חייה של התובעת.
עם זאת, בית המשפט קבע כי הנתבעת התרשלה בכך שלא ביצעה בדיקה של ההשקה הגבוהה להיעדר דלף. משהתקיים הסיכון שאותו נועדה הבדיקה לשלול קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק לכן הנתבעת חבה בפיצוי התובעת בגין נזקיה, לפיכך נקבע כי התובעת זכאית לפיצויים עקב הפרת חובת הגילוי ופגיעה באוטונומיה.
בנסיבות אלה התביעה בגין רשלנות רפואית התקבלה, ונקבע כי התובעת זכאית לפיצויים בסך של 539,5000 שקלים. לאחר ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי בסך 251,500 שקלים, חויבה הנתבעת לשלם לתובעת פיצויים בסך 288,000 שקלים, בצירוף החזר הוצאות בסך של 10,000 שקלים ועוד שכר טרחת עורך דין בסך של 35,000 שקלים.
ת"א 5142-02-14
