רשלנות רפואית של כירופרקט, מתי תוגש תביעה?
כירופרקטיקה היא ענף ברפואה המשלימה או האלטרנטיבית, העוסק באבחון, טיפול, ומניעה של הפרעות במערכת העצבית שריר-שלד, והשפעתן על מערכת הבריאות הכללית. מבחינת חוק הטיפול האלטרנטיבי כירופרקטיקה אינה בעלת מעמד של טיפול רפואי, וההסמכה למטפלים מבחינת משרד הבריאות אינה קיימת, לכן כירופרקטור אינו נחשב לרופא מוסמך אלא למטפל.
אבחון רפואי של בעיות שדרה נעשה בדרך כלל על ידי רופא אורתופד, אשר מפנה את המטופל לבדיקות הדמיה כמו: MRI או CT לצורך אבחון מעמיק של המקור לתסמינים, ורק לאחר מכן, רשאי האורתופד להפנות את המטופל על פי תוצאות הבדיקה ושיקול דעתו המקצועי לטיפול אצל כירופרקטור.
רשלנות עקב הפנייה לטיפול לא מתאים
כירופרקטיקה יעילה לטיפול במגוון מצבים, ללא טיפול תרופתי כמו: כאבי גב וצוואר, כאבי אגן וגפיים תחתונות, כאבי ראש, פריצת דיסק, כאבי פרקים, פציעות ספורט, תאונות, עקמת ועוד. הטיפול מאופיין בטכניקות ידניות, סיגול מפרקים, ומניפולציה שדרתית, ובמיקוד טיפולי בנקע חלקי של המפרקים. הטיפול לא מתאים במקרים מסוימים לחולי סרטן וחולי אוסטיאופורוזיס במצב מתקדם, ואף עלול לגרום נזק חמור.
לאחר אבחון של נקודות הכאב הקשורות לשלד, לעצמות, לשרירים ולגולגולת, הכירופרקטור מאתר את מקור הבעיה, ומבצע מניפולציה, שהיא פעולה ידנית עדינה ומהירה שבאמצעותה הוא מזיז באופן מכני את החוליה, כדי להסיר את הלחץ ממנה ולהשיב אותה לטווח תנועות מלא. לשם כך נעזר הכירופרקטור בעיסוי, בהנעת החוליות ובמתיחות.
אבחון שגוי של מקור הבעיה
רשלנות רפואית בכירופרקטיקה יכולה לבוא לידי ביטוי במצב שבו הטיפול הסב נזק לחולה, עקב אבחון שגוי של מקור הבעיה, או כאשר הכירופרקטור נהג באופן לא סביר, בחוסר מיומנות וברשלנות וכתוצאה מכך נגרמו לחולה נזקים קשים ובלתי הפיכים.
כדי להגיש תביעה בגין רשלנות רפואית על התובע להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין הטיפול לנזקים, ומקור הנזקים שנגרמו לו הוא בטיפול הכירופרקטי. לשם כך על התובע להצטייד בחוות דעת רפואית מטעם רופא מומחה מתחום האורתופדיה או הכירופרקטיקה. על חוות הדעת להבהיר כי אם הטיפול היה מתבצע באופן שונה ומקצועי יותר, הנזק שנגרם לתובע היה יכול בקלות להימנע.
קשר סיבתי בין הנזק להפרת החובה כלפי המטופל
כדי לקבוע אם אכן מדובר ברשלנות רפואית נעזר בית המשפט בחומר הרפואי שמוגש מטעם התביעה וההגנה, בעדויות הצדדים ובחוות דעת של מומחים מטעמם, וכן בשלושה מבחנים אשר נקבעו בהוראת עוולת הרשלנות: האחד, האם חלה חובת זהירות מושגית וקונקרטית על הרופא, בין אם מדובר באורתופד או בכירופרקטור כלפי המטופל, כאשר עלה חשד כי קיים סיכון בטיפול, אשר בוצע ביוזמתו של המטופל או בעצתו של האורתופד.
השני, הפרת חובת זהירות של המטפל על ידי סטייה מהתנהגות סבירה, ואי נקיטה באמצעי זהירות מספקים. השלישי, קיומו של קשר סיבתי בין הנזק להפרת החובה כלפי המטופל. לעתים ממנה בית המשפט מומחה מטעמו, אשר בוחן האם המטפל יכול היה לצפות את הנזק שנגרם למטופל, והאם ניתן היה להימנע מהתרשלות.
במקרה שבית המשפט קבע כי הכירופרקטור פעל ברשלנות המחייבת אותו בתשלום פיצויים, הוא יקבע את שיעורם על פי המסמכים שהגיש התובע, כולל הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד, הוצאות רפואיות, פיצוי על נזק לא ממוני של כאב וסבל, עזרת צד ג' ועוד.