רשלנות רפואית בהתקנת התקן תוך רחמי - כיצד לתבוע פיצויים?

התקן תוך רחמי הוא אמצעי למניעת הריון, המוחדר על ידי מומחה בגניקולוגיה. ההתקן פועל מזמן החדרתו לרחם למשך שלוש עד חמש שנים, תלוי בסוג ההתקן, והוא פחות מתאים לנשים לפני לידה מכיוון שהרחם עדיין קטן וצוואר הרחם צר.

לאחר החדרת ההתקן, עלולות להופיע תופעות לוואי, כמו כאבי ראש, אקנה ורגישות בשדיים, ובמקרים חריגים עלולות להופיע ציסטות קטנות על פני השחלות. בכל עת רופא נשים יכול להוציא את ההתקן ולהפסיק את פעולתו, על פי רצון האישה או מצבה הבריאותי.

רשלנות רפואית בהתקנת התקן תוך רחמי יכולה לבוא לידי ביטוי בכניסה להריון המצריך הפלה מידית, גרימת נזק משמעותי לרחם, הריון מחוץ לרחם, זיהומים, דלקות, בעיות פוריות וכדומה. כאשר נגרם נזק עקב התקנת התקן תוך רחמי, יש לפנות אל גניקולוג מומחה ולבקש חוות דעת רפואית כדי לברר האם אכן קיימת עילה לתביעה בעילת רשלנות רפואית.

השארת עצם זר ומסוכן בתוך הגוף ללא ידיעת האישה

אישה כבת 60, נשואה ואמא לארבעה, הגישה תביעת רשלנות רפואית בטענה שנותר בגופה התקן תוך רחמי שלא אותר ולא הוצא במשך שנים רבות. בית משפט השלום בתל אביב יפו קבע לאחרונה כי הימצאות עצם זר ומסוכן בגוף האדם מהווה פגיעה באוטונומיה ועל כן מצדיק תשלום פיצויים.

על פי עובדות התביעה, בשנת 1979 הותקן בידיעת ובהסכמת התובעת התקן תוך רחמי למניעת הריון. לאחר כחצי שנה הרתה התובעת למרות ההתקן, ומהרשומה הרפואית עלה כי הצוות הרפואי ידע על ההתקן וניסה לאתרו, אולם החוט שלו לא נראה בבדיקות ובשבוע ה-19 להריונה הפילה את העובר.

לאחר ההפלה בוצע צילום רנטגן של הבטן שבו נראה ההתקן ונעשה ניסיון שלא צלח להוציא אותו בזמן הווסת, אך משלב זה ההתקן לא זוהה והרופאים סברו כי הוא נפלט מהגוף באופן ספונטני. לאחר שני הריונות שהסתיימו בתפירה של צוואר הרחם, הפלה והריון חוץ רחמי, עברה התובעת בשנת 2011 בירור אורתופדי, ובמהלכו זוהה באקראי ההתקן בתוך הרחם.

התובעת טענה כי יש קשר סיבתי בין ההפלות לבין ההתקן, אך בהמשך הדיון חזרה בה. עוד טענה כי במשך השנים שאלה את רופאיה על ההתקן אך לא נמסרו לה פרטים, ואף ציינה כי העובדה שההתקן מצוי בגופה מטרידה אותה וגורמת לה סבל וחשש, ומנגד היא חוששת לבצע ניתוח להוצאתו, על כן דרשה פיצויים בגין פגיעה באוטונומיה.

מנגד טענה הנתבעת, שירותי בריאות כללית, כי לתובעת לא נגרם כל נזק, ואין מדובר בפגיעה באוטונומיה, מכיוון שכל הטיפולים בוצעו בהסכמה מדעת, לפיכך אי נקיטת פעולה אינה יכולה להוות פגיעה באוטונומיה וכי התובעת, אשר זנחה את כל ראשי הנזק האחרים בסיכומיה אינה זכאית לפיצוי כלשהו.

הטיפול הרשלני שהותיר את ההתקן גרם לפגיעה בשלמות הגוף

מומחה רפואי מטעם בית המשפט קבע כי ההתקן לא גרם נזק ואין קשר סיבתי בינו לבין ההפלות, מלבד ההפלה הראשונה, או לתלונות אחרות כמו כאבי בטן ומחזור לא סדיר. עם זאת קבע כי המשך הטיפול והפעולות שנעשו לאיתור והוצאת ההתקן אינן עומדות בסטנדרט רפואי תקין, והיו עלולות לגרום להידבקויות ברחם ולנזק למעיים, על כן מדובר בעוולת הרשלנות.

לאחר שמיעת טענות הצדדים, השתכנע בית המשפט כי השארת ההתקן לאחר שזז ממקומו, עלולה להיות מסוכנת ועלולה לגרום לנזקים כמו הידבקויות, פגיעה במעיים ובאברים פנימיים אחרים, פציעת כלי דם וזיהום דלקתי. על כן סבר כי כאשר ההתקן זז וגרם לסיכון היה מקום לפעול לאיתורו והוצאתו, וכי ההחלטה הטיפולית שההתקן נפלט לא עמדה בסטנדרט רפואי סביר, והיה מקום לנקוט פעולות נוספות כמו צילומים נוספים ופעולות חודרניות לאיתורו.

בנסיבות אלה קבע בית המשפט כי הימצאות עצם זר בגופה של התובעת מהווה פגיעה באוטונומיה ועל כן היא זכאית לתשלום פיצויים בסך 50,000 שקלים, בתוספת שכר טרחה בסך 13,000 שקלים והוצאות משפט בסך 15,000 שקלים.

ת"א 4795-12-13