רשלנות רפואית בטיפול דיאליזה - באילו מקרים תוגש תביעה?

דיאליזה היא הליך רפואי המיועד להחליף את הכליות ולבצע את תפקידן כתוצאה מאי ספיקת כליות כרונית או חריפה. הטיפול בדיאליזה מאפשר לחיות במשך שנים ארוכות ללא כליות מתפקדות, למרות שאינו מרפא את המחלה ואינו מהווה תחליף לכליה בריאה.

הכליות ממוקמות בחלל הבטן האחורי, ומחוברות לשלפוחית השתן באמצעות צינורות. עורקי הכליות מזרימים את הדם לסינון מפסולת בצורת שתן, כגון: אשלגן, חומצות שונות ושתנן וסילוק עודפי נוזלים מהגוף. במצבים שבהם הכליות מפסיקות לתפקד, עקב בעיה בריאותית, משמשת הדיאליזה כתהליך חלופי לסילוק הפסולת מהדם וסילוק עודפי הנוזלים בצורת שתן.

מספר החולים במחלת כליות הזקוקים לטיפולי דיאליזה עלה בשנים האחרונות, בשל ריבוי מחלות הנובעות ממשקל עודף, יתר לחץ דם או סיבוכים במחלת הסוכרת. הטיפול מאלץ את החולים להגיע במשך תקופה ארוכה מספר פעמים בשבוע לטיפולים ופוגע באיכות החיים. כמו כן, הדיאליזה לא מרפאת את המחלה הכלייתית והיא נדרשת לכל אורך חיי המטופל, מלבד במקרה של ביצוע השתלת כליה.

חולה כליות נפטר במחלקת דיאליזה כתוצאה מרשלנות

אישה שבעלה נפטר בזמן אישפוז במחלקת דיאליזה בבית חולים הגישה תביעה בגין רשלנות רפואית נגד המדינה. התובעת טענה שמהרגע שבעלה אושפז במחלקה עקב מחלת הכליות שממנה סבל ועד לפטירתו, לא בדק אותו שום רופא, וכי האחות שטיפלה בו הבחינה שמצבו הכללי קשה, אך לא הזעיקה רופא ולא נתנה לו טיפול ראוי ואף השאירה אותו ללא השגחה. בסופו של יום כאשר הרופא הגיע למיטתו, הוא לא היה יכול לעשות דבר למענו, מלבד לקבוע את מותו.

עוד טענה התובעת להיעדר רשומה רפואית, מאחר שלא נמצא כל רישום בנוגע לטיפול שקיבל בבית החולים, וכי המים בבית החולים סיכנו את חייו בשל כמות האמוניה שנמצאה בהם כתוצאה מחוסר פיקוח על רמת הכלור, וכי לא נערך ניתוח לאחר המוות, למרות שהדבר מקובל במצבים אלו.

מנגד טענה המדינה כי לא נפל פגם בטיפול שניתן למנוח, וכי סיבת המוות, כפי שנרשם בגיליון הרפואי, הייתה רגל סוכרתית מזוהמת, וכי מותו לא היה בלתי צפוי בהתחשב במחלות הרקע שמהן הוא סבל ומצבו הבריאותי הקשה. עוד נטען כי המדינה לא יכולה להיות נתבעת בשל המים בבית החולים, משום שלא היה כל קשר בינה לבין החריגה בכמות הכלור, והאפשרות כי המנוח נפטר בשל המים היא בלתי סבירה.

לאחר שמיעת טענות הצדדים, וחוות דעת של מומחים מטעמם, קבע בית המשפט, כי אם בית החולים היה מקפיד על חיבור המנוח למוניטור, ולא מסתפק בבדיקה אחת בודדת, וטיהור המים היה נשמר, סביר להניח שהוא היה יוצא בחיים מבית החולים, על כן התביעה נגד בית החולים התקבלה.

פיצויים בגין טיפול דיאליזה ללא הסכמה מדעת

בתביעת רשלנות רפואית אחרת, אישה שסבלה מאי ספיקת כליות חמורה נפטרה בעת שאושפזה בבית חולים. אחיה תבע את המדינה בטענה שבוצע בה טיפול דיאליזה חודרני ללא הסכמה מדעת על כן דרש פיצויים בגין פגיעה באנטומיה.

על פי עובדות המקרה, כאשר המנוחה הייתה כבת 67, היא הגיעה לבית חולים והתלוננה על כאבי בטן עזים, הקאות וכאבי ראש. מתוצאות הבדיקה שנערכה לה, עלה כי היא סובלת מאי ספיקת כליות חריפה והוחלט לאשפזה. במשך כשלושה שבועות מצבה לא השתפר, והוחלט להתחיל בטיפולי דיאליזה. כעבור ימים ספורים, התלוננה המטופלת על קוצר נשימה ובמהלך צילום חזה הפסיקה לנשום, והרופאים, לאחר ניסיונות החייאה, נאלצו לקבוע את מותה.

לטענת התובע, אחותו עברה טיפול חודרני קשה ומסוכן, ללא מתן הסברים על הסיכונים הכרוכים בו, ומבלי שנתנה את הסכמתה מדעת. היעדרו של טופס הסכמה חתום תמך בגרסת התובע, על כן בית המשפט השתכנע כי המנוחה לא נתנה את הסכמתה מדעת לטיפולים החודרניים, וקבע כי בית החולים הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו לפי חוק זכויות החולה. בנסיבות אלה פוצה התובע בסך של 250,000 שקלים עבור פגיעה באוטונומיה, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% מסכום הפיצויים.