הריון מחוץ לרחם רשלנות רפואית, מתי תוגש תביעה?

הריון מחוץ לרחם הוא הריון שמתפתח באיברים אחרים מחוץ לרחם שאינם מאפשרים לו להתפתח, כמו בחצוצרה, בשחלות או בצוואר הרחם. הריון חוץ רחמי בדרך כלל נפסק מעצמו ונספג חזרה לתוך חלל הבטן. במקרים אחרים ניתנת זריקה לזירוז תופעת הספיגה ואף לעתים יש צורך בניתוח כירורגי להסרת ההריון. 

בחודש יוני 2008, התובעת הופנתה לחדר המיון עקב כאבי בטן ודימום עם חשד להיריון חוץ רחמי. היא אושפזה למשך 48 שעות וממצאי הבדיקות עלה כי אכן מדובר בהיריון מחוץ לרחם. עם זאת התובעת שוחררה לביתה עם הוראה לבצע בדיקות למעקב רמת הורמון ובדיקת אולטרה סאונד.

התובעת נאלצה לעבור ניתוח דחוף לכריתת החצוצרה

לאחר כשלושה שבועות פנתה לקופת חולים והתלוננה על כאבי בטן ודימום. היא הופנתה מיד לבית חולים, שם אושפזה בשנית עוד באותו היום. למחרת שוחררה ואושפזה כעבור ימים ספורים פעם נוספת לאחר שנצפו סימנים לקרע בחצוצרה. באשפוז השלישי עברה ניתוח דחוף לכריתה של החצוצרה הימנית. 

מחוות דעת של מומחה רפואי מטעם התובעת עלה כי היה ברור לחלוטין שמדובר בהיריון מחוץ לרחם, אשר היווה סכנה חמורה לבריאותה ולחייה. וכי הפרקטיקה המקובלת במקרה זה, מחייבת השגחה למשך 244 שעות נוספות כדי לעקוב אחר קצב התפתחות ההיריון, ואף ניתן להמליץ בשלב זה על טיפול להפסקת התפתחות ההיריון.

המומחה קבע כי לא ניתן היה לשחרר את התובעת ללא טיפול הולם

המומחה קבע כי מדובר ברשלנות רפואית בטיפול התובעת עוד מהאשפוז הראשון, מכיוון שהיא שוחררה לביתה ללא טיפול. באשפוז השני לא נערך ניסיון  להוציא את החומר ההריוני מן החצוצרה כדי לשמר ולהבטיח את המשך קיומה ופעילותה, והיא שוחררה שוב לביתה ללא שום עדות ליעילות הטיפול להפסקת ההיריון.

בעת האשפוז השלישי החצוצרה נמצאה פצועה ומדממת ולא ניתן היה לשמר אותה, לכן כל שנותר בשלב זה היה לכרות אותה. כתוצאה מהטיפול הרשלני, התובעת איבדה את החצוצרה הימנית ועברה סבל מיותר.

מנגד טענה הנהלת בית החולים כי הממצאים שעלו באשפוז הראשון לא תמכו באבחנה של היריון חוץ רחמי, וכי לתובעת נערכו הבדיקות המקובלות לבירור המקור לתלונותיה. עוד הוסיפה כי נוכח גילו הצעיר של ההיריון, והעובדה שלא נראה באולטרה סאונד שק היריון בחלל הרחם, לא הספיקו לקבוע כי אכן מדובר בהיריון מחוץ לרחם.

בית המשפט קבע כי קיים קשר סיבתי בין הטיפול הרשלני לנזק שנגרם

לאחר שמיעת טענות הצדדים והמומחים מטעמם, הגיע בית המשפט למסקנה כי הנתבעת היתה צריכה להמשיך ולאשפז את התובעת למרות רצונה להשתחרר, וגם אם עמדה על בקשתה, היה עליה להחתימה כי היא מאשרת שהשחרור על אחריותה בלבד. כמו כן היה עליה להסביר לתובעת את הסיכון שבפריצת החצוצרה.

בית המשפט קבע כי הצוות הרפואי בבית החולים היה שאנן לכל אורך הדרך, ולא נקט בכל משנה זהירות, לפיכך קבע כי התנהלות רשלנית גם לאחר האשפוז הראשון, היא זו שהביאה לכריתת החצוצרה, וכי קיים קשר סיבתי בין הטיפול לנזקי התובעת.

בנסיבות אלו נקבע כי התובעת זכאית לפיצויים בגין נזק לא ממוני ועזרת הזולת בסך של 258,000 שקלים, ולאחר ניכוי בשיעור של 20% עקב רשלנותה התורמת של התובעת בשל אי ביצוע הבדיקות במועד שנקבע לה, חויבה הנתבעת לפצותה בסך של 206,4000 שקלים, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 23.6%.

ת"א 46621-12-11