האם הרופאים התרשלו באבחון תופעת חירשות פתאומית?
התובע הגיש תביעה לפיצויים נגד שרותי בריאות כללית בעילה של רשלנות רפואית בעקבות אובדן שמיעה באוזן ימין, בטענה כי הרופאים התרשלו באבחון תופעה של חירשות פתאומית. בית משפט השלום בירושלים נדרש להכריע האם מדובר ברשלנות באבחון והאם התובע זכאי לפיצויים.
התובע, יליד 1982, עבר השתלת כליה בשנת 2005, והוא מטופל לאורך השנים בתרופות נוגדות דחיה. במהלך חודש אוקטובר 2007, התובע נדקר מקוץ של קקטוס שחדר לו לאוזן ימין, הוא פנה לטיפול רפואי בבית חולים, שם אובחן נקב בעור התוף, עם שטף דם כתוצאה מטראומה שנגרמה לאוזן. בנוסף הוא נשלח לבדיקת שמיעה, לפיה נמצא כי השמיעה לא נפגעה.
התובע התלונן כי הוא סובל מליקוי שמיעה חרף תוצאות הבדיקה התקינות
לאחר אירוע הקוץ, הוא עבר בדיקת שמיעה נוספת, והיא נמצאה תקינה, עם זאת התלונן על הפסקות נשימה בשינה, חסימה אפית ונחירה, ואף טען כי הוא סובל מליקוי שמיעה באוזן. התובע נשלח למספר בדיקות נוספות, ואחת הבדיקות הראתה תוצאות סותרות. רק כעבור חודשיים נערכה לו בדיקת ABR אשר בעקבותיה אובחן כסובל מליקוי שמיעה עמוק.
הצדדים הסכימו כי אירוע הקוץ הסתיים בלא נזק, ללא קשר סיבתי והוא לא הגורם לאובדן השמיעה, והשופט נדרש להכריע האם מדובר בתופעה של "חירשות פתאומית" כפי שטען התובע, שהתפתחה במהלך החודשיים בהן בוצעו הבדיקות. והאם הרופאים התרשלו בטיפול בתלונות התובע ובאבחון מצבו.
חירשות פתאומית מתפתחת בתוך שעות עד ימים ספורים
מומחה רפואי מטעם התביעה הסביר כי חירשות פתאומית הינה תופעה בה נגרם איבוד שמיעה פתאומי, והחרשות מתפתחת בתוך שעות עד ימים ספורים, ומתרחשת לפחות באוזן אחת. המומחה ציין כי ברוב המקרים לא נמצאת סיבה ללקות שמיעה פתאומית.
על פי חוות דעתו של המומחה, התובע לקה בחירשות פתאומית, והאירוע החל בבדיקת השמיעה שהראתה תוצאות סותרות, בה נצפה ליקוי שמיעה קשה באוזן, אך סף השמיעה לדיבור היה תקין.
המומחה הסביר כי במקרה של תוצאות סותרות, קיימת אפשרות סבירה כי הבודק טעה בבדיקת צליל טהור, או בבדיקה לסף השמיעה לדיבור. עם זאת הבודק אפילו לא לקח בחשבון שנפלה טעות, ולפי גרסת התובע, הבודק איבד את סבלנותו וסיים את הבדיקה.
המומחה ציין כי אצל חולה מושתל כליה, המתלונן על סחרחורות וירידה בשמיעה, האבחנה ברורה וחד משמעית, ומדובר בחירשות פתאומית, ללא קשר לאירוע של דקירת הקוץ, שדורש גם הוא הפניה למיון לטיפול מיידי.
ליקוי השמיעה התפתח במהלך חודשיים, לכן לא ניתן לייחס אותו לחירשות פתאומית
מומחה מטעם הנתבעת טען כי נמצאה סתירה פנימית בתוצאות המדידה בבדיקה שנערכה בתחילת חודש דצמבר, ולפיכך התובע הופנה לבדיקה מסוג ABR המגלה ליקוי שמיעה עמוק מימין. לדבריו, לא ניתן היה לאבחן על פי תלונות התובע, סימנים מחשידים לחירשות פתאומית, וניתן היה לייחס את התסמינים למחלת הכליות ממנה הוא סובל.
המומחה ציין כי כאשר מופיע ליקוי שמיעה פתאומי חמור, הלוקה חש אותו באופן מיידי, וזועק לטיפול, ולכן במקרה זה יכול להיות שהתהליך היה מתון יותר, שנמשך לאורך חודשיים, ואם התופעה מתרחשת על פני מספר שבועות, לא ניתן להכניס אותה לכותרת של אובדן שמיעה פתאומי.
בית המשפט קיבל את חוות דעתו של מומחה מטעם הנתבעת, וקבע כי התובע לא לקה באובדן שמיעה פתאומי, על כן יש לדחות את התביעה בגין רשלנות רפואית. בנסיבות אלה, ולמרות שהתביעה נדחתה, נקבע כי התובע לא יחויב בהוצאות משפט.
ת"א 38559-05-10
