התובעת עברה ניתוח לתיקון דליפת שתן ולאחריו הפסיקה לשלוט בסוגרים

התובעת, ילידת 1937, הופנתה אל בית החולים הדסה בהיותה כבת 67 שנים, בשל בעיות הקשורות במתן שתן ובמערכת הגניקולוגית. לטענתה, שורת רשלנויות בטיפול שניתן לה בבית החולים הביאה אותה למצב שבו היא נזקקת כיום לדיאליזה והיא אינה שולטת על הסוגרים.

מנגד טענה הנהלת בית החולים, כי לא התרשלה כלל כלפי התובעת ואין לייחס לה את האחריות למצבה הנוכחי. בית המשפט המחוזי בירושלים נדרש להכריע האם מדובר ברשלנות רפואית והאם התובעת זכאית לפיצויים.

בחודש דצמבר 2003 עברה התובעת בדיקה אורודינמית שבוצעה על ידי אחות בקופת חולים. כשבוע מאוחר יותר שבה התובעת למרפאה, ועל סמך ממצאי הבדיקה, הפנה אותה הרופא לניתוח לתיקון דפנות הנרתיק וצניחת כיפת הנרתיק ולניתוח סרט, שנועד לתקן את הליקוי של דליפת שתן במאמץ, באמצעות קשירת השלפוחית.

הניתוח לתיקון דליפת השתן נקבע ללא ביצוע בדיקות מתאימות

בחודש ינואר 2004 הגיעה התובעת בהמלצת הרופא למחלקה הגניקולוגית של בית החולים הדסה, ולאחר שנבדקה בידי גניקולוג, אובחן כי היא תנותח. עם זאת לא ברור מי לקח את ההחלטה ואין תיעוד או רישום רפואי לכך שהתקיים דיון של הצוות הרפואי בנוגע לניתוח.

לפני הניתוח לא נערכה בהדסה בדיקה אורודינמית, למרות שהבדיקה היחידה מסוג זה שנערכה לה בקופת חולים לא בוצעה כראוי. כמו כן, ערב הניתוח התברר לראשונה כי יש לתובעת נטייה לסוכרת, שמצב זה מגדיל את הרגישות ואת הסיכון לזיהומים.

התובעת התלוננה על כאבים עזים וחולשה לאחר הניתוח

בתחילת חודש פברואר התובעת נותחה לראשונה בניתוח סרט ובניתוח לתיקון צניחת דפנות הנרתיק. היא היתה מאושפזת למשך שבעה ימים, בשל שאריות שתן גדולות, למרות שבדרך כלל אחרי ניתוח מסוג זה משתחררים לאחר יומיים או שלושה. וביום השחרור נאמר לה לחזור לבדיקה לאחר שבועיים במקרה של חום, כאבים וקושי בהשתנה.

כעבור ימים ספורים התובעת שבה לקופת חולים והתלוננה על חולשה ועל כאבים באזור הניתוח. הרופא סבר כי לא מדובר בבעיה דחופה, אך המליץ לה ליתר ביטחון, להתאשפז עוד באותו היום בהדסה, אך התובעת סירבה.

על רקע התדרדרות במצבה, הגיעה התובעת לבית החולים לאחר כיומיים, שם אובחנה הפרשה מוגלתית בינונית מהנרתיק ונקבע כי היא סובלת מזיהום בדרכי השתן, לכן טופלה באנטיביוטיקה. מאחר שמצבה לא השתפר, היא אושפזה ביחידה לטיפול נמרץ ואובחן כי היא סובלת מאבן באגן הכליה, מזיהום חיידקי קולי וחיידקים יצרני גז בשתן.

הרופאים התעלמו מהאבן בכליה

לאחר כחודש ימים של בדיקות מקיפות ואשפוז במחלקה הגניקולוגית שוחררה התובעת לביתה. אך שבה לאחר כחודשיים למיון, שם התברר שהאבן שנתגלתה באשפוז השני נפלה וחוסמת את מוצא הכליה ובהמשך הועברה בדחיפות לביצוע ניקוז הכליה החסומה, וזומנה לריסוק האבן החוסמת. כתוצאה מכך התברר כי הכליות של התובעת גמורות ולא יהיה מנוס מתלותה בטיפולי דיאליזה לכל ימי חייה.

לאחר שמיעת חוות הדעת של מומחים מצד התביעה וההגנה, קבע בית המשפט כי התנהלות הנתבעת כלפי התובעת היתה בלתי ראויה בכמה וכמה שלבים. הן בשלב האבחון, וביסוס הקביעה לניתוח ללא בדיקות מתאימות, והן בשלב הטיפול שלאחר הניתוח, והתעלמות מהממצאים החמורים שהתגלו, כמו האבן בכליה. עוד קבע כי הוכח קשר סיבתי בין הטיפול שניתן לה בבית החולים למצבה החמור כיום.

בית החולים הדסה ישלם לתובעת סך 1,862,000 שקל בגין רשלנות רפואית

בסופו של דבר קבע בית המשפט כי על הנתבעת לשלם לתובעת פיצויים בסכום כולל של 2,312,000 שקל, לאחר ניכוי התשלומים מהמוסד לביטוח לאומי היא נדרשת לשלם לתובעת סך 1,862,000 שקל, ובנוסף לשאת בהוצאות משפט בסך 400,000 שקל.

ת"א 5882-02-11