רשלנות רפואית במחלת קוליטיס, מתי תוגש תביעה?
קוליטיס היא מחלה כרונית אוטואימונית דלקתית הפוגעת במעי הגס, השייכת לקבוצת מחלות מעי דלקתיות הכוללת גם את מחלת קרוהן. המחלה נפוצה בעיקר אצל יהודים ממוצא אשכנזי, בגילים 15 עד 30, ובגילים 60 עד 80.
אבחון המחלה נעשה על בסיס תסמינים ותלונות המטופל, באמצעות בדיקת צואה כדי לבדוק אם יש דם בצואה, בדיקות דם לצורך אבחון תהליך דלקתי והימצאות נוגדנים האופייניים למחלה ובדיקת קולונוסקופיה. הטיפול נעשה בדרך כלל באמצעות מתן תרופות. סוג התרופה והמינון שלה נקבעים בהתאם לחומרת המחלה, גילו ומצבו הבריאותי של המטופל רגישות לתרופות ועוד. במקרים קשים שבהם הטיפול התרופתי אינו מסייע על החולה לעבור ניתוח להסרת חלקים מהמעי הגס או הסרתו בשלמות.
תביעה בגין רשלנות רפואית באבחון ובטיפול במחלת קוליטיס תוגש כאשר הרופא פעל שלא על פי הפרקטיקה המקובלת, ולא הפנה את החולה לבדיקות הנחוצות חרף תלונותיו והתסמינים, או כאשר בוצע פענוח שגוי של תוצאות הבדיקות, או מתן טיפול תרופתי לא מתאים אשר הוביל לנזק משמעותי, וכן בשל אי ביצוע מעקב רפואי אחרי המטופל לאחר שאובחן כחולה קוליטיס.
כדי להוכיח כי אכן מדובר במקרה של רשלנות רפואית, יש לפנות אל עורך דין המתמחה בתחום הנזיקין, ואל מומחה רפואי כדי לקבל חוות דעת. אם נמצא קשר סיבתי בין הנזק שנגרם להתנהלות הצוות הרפואי, על התובע להוכיח בפני בית המשפט כי התקיימו היסודות של עוולת הרשלנות כדי לקבל פיצויים.
האם שחרורו המוקדם של חולה קוליטיס גרם להתלקחות המחלה?
נער כבן 18 הגיע לבית חולים במרכז הארץ, בעקבות כאבים עזים בפי הטבעת ואובחן על ידי רופא חדר מיון כמי שסובל מטחור, לכן שוחרר מיד לביתו. למחרת מצבו החריף והוא נאלץ לעבור ניתוח חירום שהותיר נכות כבדה. תשע שנים מאוחר יותר, התובע פנה אל בית המשפט המחוזי מרכז לוד והגיש תביעה בגין רשלנות רפואית, נגד הנהלת בית החולים והרופא המטפל.
על פי עובדות התביעה, התובע אובחן בגיל 15 כחולה קוליטיס כיבית. במשך שלוש שנים נטל תרופות, קיים אורח חיים תקין, והשתתף בפעילויות חברתיות וספורטיביות. בסוף שנת 2005, בהיותו בן 18, הוא סבל מעצירות קשה. הרופאה שטפלה בו מאז אבחון המחלה, ייעצה לו דרך הטלפון, לקחת חומר משלשל דרך הפה. יומיים מאוחר יותר, הוא הגיע לבית החולים, עם תלונות על חום וכאבים בפי הטבעת ובבטן תחתונה.
בחדר המיון נערכו לו בדיקה קלינית ובדיקה רקטלית ונמצא טחור שהסביר את מקור הכאב בפי הטבעת. הרופא הזריק לתובע וולטרן, ושחרר אותו לביתו, לאחר שהות של שעה, עם המלצה לטיפול שמרני בטחור. בעקבות התדרדרות, התובע הובהל לחדר מיון, כשהוא סובל מכאבים עזים בבטן תחתונה ובפי הטבעת, הוא אובחן כשהוא שרוי בשוק ספטי והועבר ליחידה לטיפול נמרץ נשימתי. לאחר 12 שעות, נערכה לו בדיקת CT בטן, ממנה עלה חשד לחדירת חיידקים והוחלט לבצע ניתוח חרום לכריתת חלק מהמעי הגס.
בהונות רגליו נכרתו והוא נזקק להשתלת כליה
כתוצאה מההליך הרפואי, נגרם נזק קשה לכליה והתובע נזקק לטיפולי דיאליזה ולהשתלת כליה. כמו כן, נגרם נמק קשה לבהונות ובוצעה כריתה של כל הבהונות ברגליו. התובע היה מאושפז לתקופות ממושכות ושיקומו נמשך שנים רבות. כיום נכותו הצמיתה מוערכת בשיעור של למעלה מ – 70%.
לטענת התובע, הרופא שקיבל אותו בחדר מיון התרשל בטיפול שהעניק לו, ובשל מחדליו נגרם נזק כבד בגופו. לדבריו, הרופא לא נטל אנמנזה מלאה, שהיתה חושפת אותו לתסמינים המעידים על התלקחות מחלת הקוליטיס, ולא היה מאבחן במהירות את הטחור כפי שעשה. כמו כן, שחרורו המהיר ללא מתן טיפול הולם, גרם להחמרה קיצונית במצבו וסיכנה את חייו.
האם ניתן היה לצפות את התלקחות המחלה?
מנגד טענו הנתבעים כי הרופא נהג כמצופה מרופא סביר ולא ניתן היה לצפות התדרדרות קיצונית כפי שארעה. הנתבעים הסבירו כי התלקחות מחלת קוליטיס כיבית נגרמת בהדרגה ובשלבים, לכן חייו של התובע לא היו בסיכון, בעקבות הטיפול בטחור והשחרור המוקדם מבית החולים. הנתבעים טענו כי לא הוכח קשר סיבתי בין מחדליו הנטענים של הרופא בחדר המיון, לבין הנזק של התובע.
בית המשפט קיבל את חוות דעת המומחים וקבע כי לא היה מקום לחזות את התלקחות המחלה, לפיכך לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין שחרורו המוקדם של התובע, לבין התוצאה הקשה שאירעה לאחר מכן. בית המשפט לא מצא אשם בהתנהלות הנתבעים, על כן דחה את התביעה.
ת"א 8747-02-09
