דחיית בקשה לפסילת מומחה שמונה מטעם בית המשפט

במהלך תביעת נזיקין, ורשלנות רפואית בפרט, נוהגים הצדדים להגיש חוות דעת רפואיות לשם הוכחת טענותיהם. לעיתים, ישנה הסכמה למינוי מומחה מטעם בית המשפט על מנת להכריע בשאלות שעומדות במחלוקת. במקרים אלו, על המומחה לפעול על פי הנחיות בית המשפט ולהגיש חוות דעת עניינית, אותה הוא מעביר לצדדים. הללו יכולים לבקש לחקור את המומחה ולקבל הבהרות אודות קביעותיו. לעיתים, אחד מהצדדים מבקש לפסול את חוות הדעת או את המומחה מטעמים שונים כגון ניגוד עניינים. כך היה בפסק דין דנא, אשר נדון בבית משפט שלום בית שאן.

במקרה זה, הגישה התובעת לבית המשפט בקשה למחוק את חוות הדעת של הרופא מטעם בית המשפט. מומחה זה מונה על ידי בית המשפט, ומטעמו. זאת לאחר שהצדדים לא הגיעו להסכמה על מינוי מומחה מוסכם.

לטענת התובעת, המומחה שמונה עבד במשך שנים רבות בבית החולים שהיה בבעלות אחת מהנתבעות. לטענתה, פרט זה התגלה רק לאחר מינוי המומחה, ובעת העיון בחוות דעתו ובקורות חייו. לכן, לדעתה, החלטת המומחה בדבר דחיית התביעה והיעדר רשלנות מטעם הנתבעת לא הייתה אובייקטיבית ועלה חשש ממשי למשוא פנים. התובעת הוסיפה וטענה שהמומחה הרפואי חרג מסמכותו כאשר התייחס לטענת הרשלנות. הוא אף נמנע מלהתייחס לפרטים שונים שהיו בתוך המסמכים הרפואיים שהועברו אליו והייתה להם משמעות.

מנגד, הנתבעות טענו כי לתובעת הייתה אפשרות לבדוק אודות זהות המומחה וניסיונו מיד לאחר המינוי על ידי בית המשפט ולא היה מקום להשתהות עד למתן חוות הדעת. יתרה מזאת, הנתבעות טענו כי לו התובעת הייתה מעיינת בפרטי חייו של המומחה קודם לכן, הרי שהיה באפשרותה להשיג על מינויו בפני בית המשפט ולהודיע מהי סיבת ההתנגדות. אולם, הדבר לא נעשה ורק לאחר מתן חוות הדעת ששללה את בסיס תביעתה של התובעת, היא ביקשה את פסילת המומחה. בנוסף, הנתבעות טענו שהרופא המומחה לא עבד בשנים האחרונות בבית החולים שהיה בבעלות הנתבעת ולכן לא היה חשש ממשי למשוא פנים.

הנתבעות התנגדו לטענת החריגה מסמכות. לשיטתן, בשל הוראת בית המשפט למומחה בכתיבה אודות המצב הרפואי שנגרם לתובעת ולקשר הסיבתי, היה עליו להתייחס לטענת קיומה של רשלנות. כלומר, הנתבעות טענו שהמומחה פעל בהתאם להנחיות בית המשפט ולא חרג מסמכותו. לכן, התבקשה דחיית בקשת הפסילה.

דיון והחלטה

בפתח החלטתו, התייחס השופט לבקשת התובעת לפסול את חוות הדעת מטעם המומחה בשל חשש ממשוא פנים, לאור העובדה שהמומחה עבד בעבר בבית החולים בבעלות הנתבעת. השופט קבע כי לא נתון זה לא היה חזק דיו על מנת לבסס את בקשת פסילת חוות הדעת ולהקים חשש מהותי וממשי למשוא פנים. זאת במיוחד לאור העובדה שהמומחה הרפואי עבד בבית חולים זה כחמש שנים לפני מתן חוות הדעת.

באשר לטענות הפסילה הנוספות, השופט דחה גם אותן. לטענתו, לא היה בטענות אלו על מנת לבסס את בקשת הפסילה והן התייחסו למשקל הראייתי שהיה על בית המשפט להעניק לחוות הדעת. כלומר, השופט קבע שעצם העובדה שהמומחה התייחס לשאלת רשלנות הנתבעות לא הצדיקה את פסילתו. שכן, הוא עשה זאת במסגרת הנחיות בית המשפט. אמנם, בית המשפט היה הגורם המוסמך להחליט בשאלה זו, אך לאור העובדה שבתיק היה מדובר ברשלנות רפואית, נדרשה מומחיות מקצועית על מנת להגיע להכרעה אודות קיומה.

לכן, לא הייתה מניעה שתינתן חוות דעת בעניין. דהיינו, השופט הבהיר שעל מנת להכריע בשאלת הרשלנות, היה באפשרותו להסתייע בדעת המומחה. הוא הוסיף וקבע שטענות התובעת לעניין התעלמות המומחה ממסמכים רפואיים שונים והגעתו למסקנות מוטעות בשל כך נגעו אף הן למישור המשקל הראייתי. על כן, לא היה בהן כדי לבסס פסילה. זאת במיוחד לאור העובדה שבאפשרותה של התובעת היה להגיש למומחה בקשה לשאלות הבהרה ולחקור אותו. לאור כל האמור לעיל, השופט החליט לדחות את בקשת הפסילה.