אשפוז פסיכיאטרי בכפייה, מתי מדובר ברשלנות רפואית?
חולי נפש רבים נוטים להתקשות בהבנת מצבם הבריאותי ובשיפוט המציאות בכללותה. כתוצאה מכך, הם עלולים להוות סכנה לעצמם ולאחרים, שאותה ניתן במקרים מסוימים למנוע רק באמצעות אשפוז פסיכאטרי. אולם, לעתים חולי הנפש מסרבים לאשפוז זה.
במצבים אלו, ניתן להורות על אשפוז כפוי, שנעשה בניגוד לרצונם, בכפוף לתנאים שנקבעו בחוק טיפול בחולי נפש, כאשר אשפוז כפוי שבוצע שלא על פי ההנחיות שנקבעו בחוק, אסור ומהווה הפרה של הדין.
מהם התנאים לאשפוז בכפייה?
כדי לאשפז אדם בכפייה נדרשות הוכחות ועדויות שונות לכך שהוא מהווה סכנה לעצמו ולסביבתו. אין צורך בהצגת מסמכים רפואיים המעידים על מצבו הנוכחי. עם זאת ישנם תנאים מצטברים שיש לעמוד בהם:
האחד, אותו אדם חולה במחלת נפש אשר פוגעת בשיפוט ובתפיסת המציאות, כמו למשל בסכיזופרניה. השני, כושר השיפוט נפגע מחמת המחלה, וכתוצאה מכך החולה לא מבחין בין מציאות לדמיון. השלישי, נשקפת סכנה פיזית מידית לחולה או לסביבתו, שבאה לידי ביטוי בעובדות ובמעשים כמו איומים, גרימת נזק, תקיפה ועוד. והרביעי, קיים קשר סיבתי בין מחלת הנפש לסכנה שהחולה מהווה לעצמו או לסביבתו.
צו אשפוז כפוי מהפסיכיאטר המחוזי
לפיכך, כדי לאשפז אדם בכפייה יש להוכיח כי הוא עלול להוות סכנה לעצמו או לאחרים, בשל מחלתו הפוגעת בכושר השיפוט שלו או בביקורת המציאות. חוק טיפול בחולי נפש קובע כי הסמכות להוציא צו אשפוז כפוי דחוף נתונה לפסיכיאטר המחוזי, על כן כאשר יש צורך לגרום לאשפוזו הכפוי והמידי של אדם אחר יש צורך לפנות לפסיכיאטר המחוזי ולקבל את אישורו.
נוסף על כך, מנהל רפואי של בית חולים מוסמך להורות על אשפוז בכפייה, גם ללא צו אשפוז מהפסיכיאטר המחוזי, אם בעת בדיקה עלה חשש כי המטופל מסוכן לעצמו או לציבור. כאשר אשפוז פסיכיאטרי בכפייה בוצע שלא על פי החוק, רשאי החולה אשר אושפז בניגוד לרצונו להגיש תביעת רשלנות רפואית נגד בית החולים והפסיכיאטר המחוזי שגרמו לאשפוזו שלא כדין ולדרוש פיצויים אם בשל האשפוז הכפוי הורע מצבו ונגרמו לו נזקים נפשיים, גופניים או מוחיים.
תביעה לתשלום פיצויים בגין אשפוז פסיכיאטרי כפוי
לבית המשפט הוגשה תביעה לתשלום פיצויים בגין אשפוז פסיכיאטרי כפוי. על פי הנטען, התובע, יליד שנת 1962, אושפז באשפוז פסיכיאטרי למשך 50 ימים, בניגוד לדין וברשלנות. לטענת התובע, בעקבות האשפוז, זכויותיו נפגעו בצורה מהותית, ובפרט, חירותו, כבודו, שמו הטוב וזכותו לאוטונומיה. על כן, התובע דרש פיצוי בסך 10,100,000 שקלים.
בית המשפט נדרש להכריע האם מדובר ברשלנות רפואית בטיפול פסיכיאטרי. בהחלטה קודמת שהשופטת נתנה בתיק זה, היא פסקה שאשפוז התובע נעשה בניגוד לחוק, כאשר לא היה ברור האם הייתה הצדקה רפואית להליך. לאחר מכן, התיק נקבע לשמיעת ראיות בשאלת הנזק. בעניין זה, התובע טען שנגרמה לו נכות בשל האשפוז, ולכן הוא היה זכאי לפיצוי.
על פי עובדות התביעה, התובע אושפז למשך תקופה של שישה שבועות, כאשר רק ששת הימים הראשונים היו בניגוד לחוק ולאחר מכן, האשפוז הוכר והפך לחוקי. בהמשך, התובע אושפז בבית חולים פסיכיאטרי פעמיים נוספות, האחת למשך עשרה חודשים והשנייה למשל חודשיים.
מכתב התביעה עלה שבמועדים השנויים במחלוקת, התובע אכן אובחן כמי שהיה במצב פסיכוטי פעיל והווה סכנה לעצמו ולזולת. על כן, לכאורה, הייתה הצדקה רפואית לאשפוזו. אולם, מאחר שהתובע אובחן כחולה נפש מסוכן לעצמו ולאחרים, היה על הרשויות לטפל בו בהתאם להוראות חוק לטיפול בחולי נפש. על פי חוק זה, על הרשויות לאשפז חולה רק לאחר הוצאת צו אשפוז כפוי. במקרה זה, לא הוצא צו, ועל כן, חירותו וכבודו של התובע נפגעו שלא כדין. על כן, אשפוז התובע לא היה מוצדק מבחינה משפטית, גם אם הוצדק מבחינה רפואית.
האם התובע זכאי לפיצויים?
בסופו של דבר השופטת קבעה שהתובע היה זכאי לפיצוי בגין האשפוז הכפוי בניגוד לחוק, אך בסכום נמוך ממה שנתבע. שכן, טענותיו של התובע לעניין גובה הפיצוי לא הוכחו ופסקי דין רבים שעליהם הוא הסתמך, לא היו שייכים לדיון ולחלופין, היו שגויים. כמו כן, נפסק שהאשפוז הכפוי של התובע לא גרם לו לסטיגמה בעיני החברה, מאחר שממילא הוא אובחן כאדם שלקה בנפשו ואושפז לא מעט פעמים בבתי חולים לחולי נפש. לבסוף, השופטת הורתה על פיצוי התובע בסך 5,000 שקלים עבור כל יום אשפוז בניגוד לחוק. כלומר, 30,000 שקלים בסך הכל.
