הגידול אובחן באיחור, הניתוח בוצע בהצלחה - מהו אובדן סיכויי ההחלמה?

רשלנות רפואית יכולה לבוא לביטוי בדרכים שונות, לרבות בטיפול רפואי שניתן על ידי רופאים צבאיים לחיילים ולמשרתי כוחות הביטחון. על פי החוק, במקרה של רשלנות רפואית בצבא, שהתרחשה תוך כדי השירות, שומה על הניזוק להגיש תביעה כנגד משרד הביטחון ולא כנגד הרופא המטפל עצמו, או בית החולים בו הייתה הרשלנות. דוגמא לכך, במקרה שלהלן.

על פי עובדות המקרה, העוררת התגייסה לצה"ל בשנת 2003 כאשר בריאותה הייתה תקינה. היא שירתה כקשתית. ביוני 2004, היא החלה לסבול מכאבים בעמוד השדרה ועברה בדיקה למיפוי עצמות, שנמצאה תקינה. מאחר והכאבים לא חלפו והעוררת סבלה גם מירידת משקל, היא שבה ופנתה לרופאים. לבסוף, היא נבדקה בבית חולים נוסף, שם הוחלט על ביצוע CT לגב. אז, התגלה שהעוררת סבלה מגידול בגב. נקבע כי היא נזקקה לטיפולי קרינה וכימותרפיה, לרבות השתלת מוח עצם.

לטענת העוררת, היא גויסה לצבא כאדם בריא ולאחר הטירונות נחשפה תדיר לקרינה של מכשירי קשר עמם עבדה יום יום, עד שביוני 2004 היא חשה כאבים עזים בעמוד השדרה. בעקבות כאבים אלו, העוררת פנתה לרופא היחידה שרשם לה כדורים והיא טופלה בבית חולים במתן זריקות וולטרן. אולם, הטיפול לא סייע. העוררת נדרשה להמשיך לעמוד בכל המטלות שהוטלו עליה ורק אחר פניות רבות לרופאים ובתי חולים, הגוש בגב התגלה.

לשיטת העוררת, הרופאים הצבאיים שטיפלו בה, התייחסו אליה בזלזול ובביטול והתנהגותם הובילה לאיחור באבחנה ולהחמרה במצבה. שכן, לא היה צריך לתת לה כדורים מלכתחילה אלא לחפש את מקור הכאב. נטען שהתנהלות זו עלתה לכדי רשלנות רפואית שהצדיקה חיוב משרד הביטחון וקצין התגמולים בפיצויים.

היבט משפטי

בפתח הדיון, נקבע במפורש שהאיחור באבחנה של הגידול בחוט השדרה הביא להחמרה ניכרת במצבה של העוררת. שכן, האחרונה התגייסה לצבא בעודה בריאה וצעירה והחלה להתלונן מידי יום על כאבים בפני הרופאים, אשר נמנעו מבירור הגורם לבעיה במשך חודשים. לטענת המשיב, התלונה על כאבי גב הייתה שכיחה בקרב אנשים מבוגרים וצעירים כאחד, ולא היה מקום לבצע בדיקת CT לכל מתלונן, בפרט לאור היעדר תסמינים נוספים אצל העוררת.

אולם, טענה זו נדחתה מאחר והעוררת שבה וחזרה על תלונותיה והדגישה שהכאבים הפריעו לה לישון ולתפקד, והכדורים והזריקות שניתנו לה לא סייעו. לא זו אף זו, העוררת הורידה ממשקלה 9 ק"ג בשבועות ספורים ופנתה לבית החולים בטענה שלא חשה את רגליה, אך עדיין לא זכתה למענה רפואי הולם, אלא הופנתה לביצוע בדיקת רנטגן וקבלת משככי כאבים.

לאור האמור לעיל, נקבע שהעוררת לא זכתה לטיפול רפואי ראוי מטעם רופאי הצבא וחוסר האבחון הווה רשלנות, שתרמה להחמרת המצב. יש להדגיש שלא הייתה מחלוקת בדבר העובדה שהגידול של העוררת לא נגרם ונוצר על ידי השירות הצבאי ובמהלכו. אלא, גילוי המחלה על ידי הרופאים הצבאיים היה באיחור והחמיר את המצב. על כן, נוצר קשר סיבתי בין השירות לגידול והצורך בהסרתו. לסיכומו של דבר, נפסק שהאיחור בגילוי הגידול לא היה תקין והביא להחמרת מצבה של העוררת בשיעור של 50%.