תשלומים עיתיים בתביעת פיצויים בגין רשלנות רפואית

דיני הנזיקין קובעים שתי אפשרויות לתשלום פיצויים בגין רשלנות רפואית, האחת - תשלום עתי והשנייה - תשלום חד פעמי. פיצויים עתיים נפרסים לאורך תקופה ארוכה וממושכת לעומת פיצויים שמשולמים באופן חד פעמי ללא דיחוי והתובע זכאי לקבל את מלוא הסכום שנפסק לטובתו. קביעת סוג הפיצויים תלויה בגורמים שונים והיא בעלת השלכות רבות על התובע, על הנתבע ועל מערכת המשפט.

רשלנות רפואית בטיפול עלולה לגרום לעיתים לנזקים קשים ביותר. לא אחת, עוולת הרשלנות פוגעת בגופו של אדם בצורה כה חמורה עד כי הוא נותר סובל מנכות לצמיתות. תביעות פיצויים בגין רשלנות רפואית אמורות לפצות את התובע בשל הנזקים שנגרמו לו על ידי הצוות הרפואי ומי מטעמו. את הפיצויים ניתן לקבל בשני אופנים, תשלומים מיידים ותשלומים עיתיים.

תשלומים מיידים לעומת תשלומים עיתיים

תשלום מידי משולם לתובע בפעם אחת בגין נזקיו. במסגרת קביעת הסכום הפיצויים, בית המשפט עומד גם על התפתחויות האפשריות במצבו הבריאותי של הנפגע. לעומתו, תשלום עיתי, הלקוח מהמילה זמן, משולם על בסיס סכום חודשי הנקבע על ידי בית המשפט, וזאת עד לתום אחרית ימיו של התובע. 

האפשרות לשימוש בתשלומים עיתיים נתונה לשיקול דעת בית המשפט ורק בהתקיים נסיבות מסוימות בית המשפט יפסוק כי הפיצויים בגין רשלנות רפואית, או חלק מהם ישולם בצורה תקופתית. פסיקת פיצויים בתשלום עתי נאמנה יותר למטרתו העיקרית של השבת המצב לקדמותו, לעומת פסיקת הפיצויים חד פעמיים, שבהם בית המשפט לא נדרש לשער מה יקרה לתובע בעתיד ואם תחול החמרה במצבו. 

הגדלת פיצויים בגין החמרה במצבו של התובע

תשלומים עיתיים מגלמים את תורת הנזיקין ולכן במקום שבו יש קושי לחזות את השינויים שיתרחשו אצל התובע, הבעיה המרכזית היא כי לעיתים עלולה לחול החמרה במצבו הרפואי, ואז קיימת בעיה משפטית לפתוח מחדש את התיק. אולם ישנם מקרים שבהם בית המשפט יבחר ללכת בנתיב זה. 

במקרה שחלה החמרה במצב הבריאותי, התובע יכול לפנות לבית המשפט ולבקש את הגדלת הפיצויים שנפסקו לטובתו, לפי צרכיו באותה עת. הגדלת תשלום הפיצויים מתאפשרת אך רק באמצעות שני תנאים מצטברים: האחד, החמרה במצבו של התובע, לרבות בכושר השתכרותו, כתוצאה מעוולת הרשלנות. והשני כי חלפו ששה חודשים ומעלה ממועד הקביעה האחרונה בעניינו. אם תנאים אלו מתקיימים, הגדלת התשלומים העתיים תחול ממועד ההחמרה. 

האריך חיים מעבר לתחזיות הרופאים

בשנת 1991, כאשר התובע היה קטין בן שנתיים בלבד, הוא נפל בבית הוריו והובהל לבית החולים סמוך למקום מגוריו. בשל חומרת מצבו, הקטין הועבר לבית חולים אחר. התובע היה מאושפז במשך כ-100 ימים בבית החולים ובסופו של דבר נותר כאשר הוא סובל מנכויות קשות, ביניהן קטוע רגל, עיוורון, פיגור שכלי קשה וחוסר יכולת לשלוט על הסוגרים. הוריו של הקטין הגישו תביעה בשמו נגד בית החולים בטענה של רשלנות רפואית. בהמשך, התגבש בין הצדדים הסכם פשרה וסוכם כי מדינה תישא במחצית מהנזק אשר נגרם לילד.

בין הצדדים הוסכם כי הפיצוי יהיה בדרך של תשלום עיתי, על בסיס סכום נזק שייקבע בבית המשפט, וזאת עד לתום תוחלת חייו של הילד. בעקבות הסכמה זו, אשר קיבלה תוקף של פסק דין, בית המשפט המחוזי אמד את נזקו של התובע בפסק דין שניתן על ידו. בית המשפט המחוזי בחן את הנזק של התובע על בסיס שני שיקולים עיקריים. ראשית, הסבירות שתוחלת החיים של הילד לא תעלה על שמונה שנים, על פי חוות דעת מומחה שהוגשה לפניו. שנית, עלויות סיעוד בהתאם להנחה שהילד יזדקק לסיוע של עובד זר אחד למשך כל שעות היממה.