שיקולים למתן פטור מצירוף חוות דעת רפואית לתביעת רשלנות רפואית

תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי בעל דין אשר מגיש תביעה ומעוניין לבסס טענותיו על עניין שברפואה, חייב לצרף חוות דעת רפואית לכתב התביעה. תקנה 137(א) קובעת כי בעל דין אשר לא פעל כאמור, ובית המשפט לא פטר אותו מכך, במהלך הדיונים בבית המשפט השופט לא יזדקק להוכחה של עניין שברופאה מטעמו בנושא הנדון.

תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי אמורה לשקף למעשה את אחד הכללים הבסיסיים של המשפט האזרחי – "המוציא מחברו עליו הראיה". במקרים בהם מוגשת תביעה בגין רשלנות רפואית, חוות הדעת של המומחה מטעם התובע היא העניין המקצועי המהותי אשר מקים את עילת התביעה. זאת להבדיל מחוות דעת בתחומים אחרים. בשל מרכזיותה של חוות הדעת הרפואית בתביעות בעניין רשלנות בטיפול רפואי, הכלל הוא כי עליה להיות מצורפת לכתבי הטענות.

עוד מאמרים בנושא:
פסילת חוות דעת רפואית בתביעת רשלנות רפואית, באילו מקרים?
רשלנות רפואית - חוות דעת סותרות

אין להתעלם מהאמור בתקנה 127 סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי. בית המשפט הינו בעל סמכות לפטור את התובע מצירוף חוות דעת רפואית מטעמו. עם זאת, בית המשפט ישתמש בסמכותו זו במשורה ותוך נימוק טעמים מיוחדים אשר יירשמו. הרציונאל העומד מאחורי הסמכות שהעניק מתקין התקנות לבית המשפט הוא כי ישנם מקרים בהם אין לחסום את דרכו של צד מלהוכיח עניין ברפואה וזאת מחמת חשש לגרימת עוול.

שיטת המשפט בישראל היא השיטה האדברסרית. דהיינו, בעל דין חייב להביא את ראיותיו באופן עצמאי והכלל הוא כי "המוציא מחברו עליו הראייה". לפיכך, בתי המשפט עושים שימוש בסמכותם לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת רפואית רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, ולא כתחליף לחובתו של בעל הדין.

מהם הטעמים המיוחדים אשר מצדיקים פטור מצירוף חוות דעת?

הטעמים המיוחדים אשר בגינם בית המשפט ימנה מומחה רפואי מטעמו במקום חוות דעת רפואית מטעם התובע נדונו לא אחת בפסיקה. ראשית, יש לציין כי שכר טרחתו של המומחה הרפואי הנ"ל משולם על ידי שני הצדדים באופן שווה. שנית, לא די בחיסרון כיס בלבד בכדי להצדיק מינוי מומחה רפואי. התובע צריך להציג בפני בית המשפט צורך בחוות הדעת ותשתית המבססת במידה מספק צורך זה. מהותו של צורך זה נדונה בשורה של פסקי דין. הלכה פסוקה היא כי צורך זה מהווה למעשה ראייה לנכות רפואית או עניין אחר שברפואה. הדברים נכונים, במיוחד, כאשר מדובר בתובענה שעילתה רשלנות רפואית (להבדיל, למשל, ממקרה בו בעל הדין מנסה להוכיח נזק מסוים).

בבר"ע (מחוזי חיפה) 1775/07 - חיים ענבל נ' דאנס בר/צוות בראבו ואח', השופט יצחק עמית מנה את השיקולים העומדים מאחורי בית המשפט במקרים אלו (מדובר ברשימה לא סגורה, כמובן):

• תפקידה של תקנה 127 לתקנות היא להיות בתור מסננת ראשונית למניעת תביעות סרק בתביעות רשלנות רפואית.ידוע כי חוות הדעת הרפואית היא שמקימה את עילת התביעה ואי הגשת חוות דעת מטעמו של התובע, מעוררת ספק לגבי העילה.
• במקרים בהם יש לבית המשפט ספק של ממש בחוזקה של התביעה במישור האחריות, אין למהר במינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט, תוך פטירת בעל דין מחובתו לפי תקנה 127.
• בית המשפט מתחשב שפטור מהגשת חוות דעת עלול לבוא על חשבון הנתבעים. עם זאת, מנגד, בית המשפט חייב להביא בחשבון שחסימת דרכו של בעל דין מלהוכיח את תביעתו, אך בשל חסרון כיס, משמעה פגיעה בזכות הגישה לערכאות.
• מבקש הפטור נדרש להרים נטל הוכחה כבד על מנת להראות שהוא יכול לממן חוות דעת מטעמו. בית המשפט מביא בחשבון במקרים אלו את זהות התובע ואת מהות חווה"ד שהוא מבקש להביא.
• מינוי מומחה מטעם בית המשפט עלול לחסוך בדיקת התובע ע"י מספר מומחים, על כל המשתמע מכך. לעיתים, יש בבדיקה עצמה משום אי נוחות רבה לתובע.
• כאשר בעל דין מבקש לפטור אותו מלהגיש חוות דעת של מומחה מטעמו, הוא מוותר על יתרון דיוני וראייתי, דבר העשוי ליתן יתרון ראייתי בידי הנתבעים. נימוק זה מכתיב, דווקא, נקיטת מדיניות מקלה ביישומה של תקנה 127 סיפא.
• סמכותו של בית המשפט למנות מומחה מטעמו, באה לסייע לפתרון הסכסוך באופן יעיל, ומגשימה בכך את מטרת ההליך השיפוטי.
• כמובן שאת משקלו של כל שיקול והאיזון הנכון בין כל השיקולים קובע בית המשפט על פי נסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ומקרה.