רשלנות רפואית - האם שתיקה מפורשת כהסכמה מדעת?

בית המשפט העליון נדרש לדון בערעור שהוגש לפתחו בעקבות תביעה בגין רשלנות בלידה, אשר נדחתה בבית המשפט המחוזי. המערערים, אשר היה זה ההיריון העשירי שלהם, טענו כי מותה של בתם בגיל שנתיים בלבד נבע בשל רשלנות רפואית של רופאי בית החולים ביקור חולים במהלך לידתה.

האישה טענה, בין השאר, כי לא נתנה את הסכמתה לטיפול בפיטוצין (תרופה הניתנת לצורך זירוז לידה) ואי לכך הפרו הרופאים את חובתם כלפיה. בית המשפט העליון בחן את הגיליון הרפואי והעדויות מטעם הצדדים וניסה להתחקות אחר השאלה - האם נתנה התובעת את הסכמתה למתן התרופה או לאו. לצורך הכרעתו נעזר בית המשפט המחוזי בנייר עמדה שכותרתו "לידה לדנית אחרי ניתוח קיסרי קודם" אשר נכתב על ידי האגודה הישראלית למיילדות ולגניקולוגיה, ופורסם במאי 1997. נייר העמדה, שהיה מקובל על שני הצדדים, שימש כתשתית מקצועית במסגרת מבחן ה"רופא הסביר" בסוגיה נשוא התובענה.

ע"פ נייר העמדה - אי הסכמה צריכה להיות מנוסחת בכתב

המערערים סמכו את טענותיהם על הסעיפים בנייר העמדה הקובעים כי שימוש בפיטוצין דורש את הסכמת היולדת על פי חוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996. עם, בהמשך נייר העמדה מצוין כי כאשר היולדת אינה מסכימה לקבל פיטוצין, עליה להביע בכתב את דרישתה להנתח בניגוד להמלצה הרפואית. השופטים קבעו כי במקרה דנן לא הביעה המערערת את רצונה בניתוח קיסרי בכתב, כנדרש על פי נייר העמדה. זאת ועוד, השופטים קבעו כי לא ניתן לטעון שהמערערת לא הביעה את הסכמתה לטיפול.

השופטים קיבלו את פסיקתו של בית משפט קמא אשר קבע שהמערערת אמנם לא הסכימה למתן הפיטוצין אך גם לא הביעה התנגדות לקבלת התרופה. השופטים ציינו כי המערערת לא הביעה התנגדות מסוג זה גם בשלב בו הודיעו לה הרופאים (לאחר בדיקת אולטרסאונד) שלא ניתן לשחררה לביתה בשל נוזל סביב לבו של העובר ועל כן יש ליילדה. לא זו אף זו, בית המשפט העליון קיבל גם את קביעתו של המחוזי וציין שהמערערת לא הביעה כל התנגדות גם מקום בו ניתן הפיטוצין בפועל.

שתיקה מפורשת כהסכמה

בית המשפט אמנם קיבל את טענותיהם של המערערים על כך שהיו מעוניינים להיוועץ עם רב, אך תשובתו של הרב בוששה להגיע והזמן החל לדחוק. אי לכך, הוכח בבית המשפט כי המערערת לא הביעה כל התנגדות למתן הפיטוצין, גם בהתאם למצבה הקליני לפני הלידה נשוא התובענה.

כמו כן, המערערת נשאלה על הנושא שוב ושוב במהלך עדותה, ולא השכילה להמציא כל הסבר ממשי מדוע לא התנגדו היא ובעלה באורח ברור לקבלת התרופה. זאת ועוד, המערערים אף לא השכילו להוכיח שלא עשו ולו דבר אחד על מנת להביא להפסקת קבלתה של התרופה.

וכך סיכם השופט את פסק הדין:

"אני סבור כי במקרה דנן, גם אם הייתה מוטלת על בית החולים חובה למסור למערערת מידע בדבר הסיכונים שבשימוש בפיטוצין, לא ניתן לומר כי נפגעה האוטונומיה של המערערת. מסקנתי זו נובעת מהעובדה לפיה המערערת ידעה שהטיפול בפיטוצין כרוך בסיכונים ולפיכך לא ניתן לטעון כי נפגעה יכולתה לקבל החלטה מושכלת. אי לכך, הדבר אינו עולה לכדי פגיעה באוטונומיה, והכול כפי שעולה מן העדויות".