אי בחינת אפשרויות נוספות לביצוע ההפלה יזומה, האם רשלנות רפואית?

אישה אשר אושפזה בבית חולים ליולדות, הגישה תביעה בגין רשלנות רפואית בהריון בביצוע הפלה בשיטת לאודון, אשר הביאה בסופו של ההליך לכריתת רחמה בעקבות נקב. האישה, אשר הגיעה לבית החולים לביצוע הפלה מתוכננת, הייתה בשבוע ה-18 להריונה ורחמה כבר היה מצולק משני ניתוחים קיסריים קודמים. זאת ועוד, כשהגיעה התובעת לבית החולים, הייתה היא במצב של שלית פתח, מצב בו השליה אינה במקומה הנכון והינה ממוקמת בפתח יציאת העובר.

ההפלה בוצעה על ידי שימוש בשיטת לאודון, לפיה מוחדרים אל צוואר הרחם קטטר עם בלון ומוזלף פיטוצין במינון עולה על מנת לגרום לצירים המזרזים את פליטת העובר. לאחר הפלטות העובר וסילוקו, עשו הרופאים מספר ניסיונות להוציא את השליה, אך נתברר להם כי נוצר נקב ברחם שהצריך ניתוח.

במהלך הניתוח אובחנה השליה כדבוקה לשריר הרחם, ולאור הדימום הרב, לא היה מנוס מלכרות את רחמה של התובעת.

האם הרופאים בדקו את כל האפשרויות לביצוע ההפלה?

האישה טענה כי לאור מצבה המיוחד, שרחמה היה מצולק מניתוחים קודמים ומצב של שלית פתח חלקית, הבחירה בשיטת ההפלה על פי שיטת לאודון מהווה טיפול רשלני של בית החולים. במילים אחרות, במצבה הפתולוגי המיוחד של התובעת, ולנוכח ה"אפשרות הסטטיסטית" שהתובעת סובלת גם משליה דבוקה, היה על הרופאים לשקול שיטות אחרות לסיום ההיריון, דבר שלא נעשה.

עוד טענה התובעת כי שיטת ההפלה לא נבחרה על ידי רופאי בית החולים כאופציה טיפולית מבין מספר מספר אפשריות, אלא היא ננקטה מתוך רוטינה מקובלת במסגרת הפרוטוקול המחלקתי, מבלי להתייחס למקרה כמקרה פרטני הדורש התיחסות מיוחדת.

בית המשפט המחוזי קבע כי מתן הפיטוצין נעשה כדין, היות ובמקרה של עובר פגוע אשר אינו מתפתח, ולמרות שישנן צלקות ברחם מניתוחים קיסריים קודמים, מקובל לסיים את ההריון ע"י הזלפה מבוקרת של פיטוצין.

שופטי בית המשפט המחוזי היו סבורים כי הרשלנות הרפואית של בית החולים הייתה בכך שמתן הפיטוצין לא ניתן תחת בקרה. בית המשפט המחוזי קבע כי סיום היריון עם צלקות ניתוח קודמות ברחם, שלית פתח וחשד לשליה נעוצה - מקובל שיעשה באופן שנעשה, כל אימת שיתבצע תחת השגחה צמודה של רופא מומחה ולא של רופא מתמחה (כפי שנעשה בפועל).

בית המשפט העליון הופך את החלטת בית המשפט המחוזי

האישה הגישה ערעור על קביעה זו של בית המשפט המחוזי, ובית המשפט העליון קיבל את טענותיה והפך את החלטותיו של בית משפט קמא. על פי פסיקתו של בית המשפט העליון, מצבה הפתולוגי המיוחד של התובעת היה כזה שהרופאים היו חייבים לשקול את האופציות הטיפוליות העומדות לרשותם, ולברור מביניהן את המתאימה ביותר. בית המשפט כתב בפסק הדין כי דבר שכזה לא נעשה, ועל כל פנים אין בחומר ראיה שתעיד על כך שהדבר נעשה.

לסיכום, השופטים קבעו כי עצם אי שקילתן של שיטות הפלה חלופיות, מהוה מעשה רשלנות וכבר נאמר בפסיקה, שעל רופא מוטלת חובה לקבל את החלטתו לאחר שבחן ובדק בקפידה את ממצאי המקרה שלפניו לגופו.