ניתוח כריתת רחם והרמת שלפוחית שתן - האם נעשה ברשלנות?
ע"א 1303/09
תביעות רבות מוגשות מדי שנה בישראל בגין רשלנות רפואית בניתוחים. עם זאת, חשוב לדעת כי לא כל מקרה בו נגרם לאדם נזק בעקבות ניתוח מדובר בהכרח ברשלנות רפואית. לעיתים, סיכונים מסוימים מהווים חלק מההליך הרפואי ועל כן הם לא נחשבים כרשלנות רפואית. להלן דוגמא לתביעה בגין רשלנות בניתוח משולב לכריתת רחם והרמת שלפוחית השתן.
התובעת במקרה דנן הינה אם לארבעה אשר סבלה במשך מספר שנים מדימומים בלתי סדירים ותכופים בזמן הווסת החודשית. בשלב מסוים, התובעת פנתה לבית החולים "ביקור חולים" וטופלה אצל גניקולוג במוסד הרפואי. הגניקולוג בחן את התובעת והמליץ לה לעבור כריתת שחלה וגרידה. הניתוח עבר אך הדימומים לא פסקו. אי לכך, הגניקולג המליץ על ניתוח משולב של כריתת רחם והרמת שלפוחית השתן. מדובר בהליך רפואי המוכנה מרשל מרקטי (MMK). התובעת העלתה שורה של טענות בגין רשלנות רפואית בניתוח המשולב.
עוד מאמרים בנושא:
רשלנות רפואית בניתוח כריתת רחם בגישה נרתיקית, מתי תוגש תביעת פיצויים?
רשלנות רפואית בניתוח לפרוסקופי לכריתת רחם, מתי תוגש תביעת פיצויים?
רשלנות רפואית בהתקנת התקן תוך רחמי - כיצד לתבוע פיצויים?
הריון מחוץ לרחם רשלנות רפואית, מתי תוגש תביעה?
רשלנות רפואית בניתוח כריתת רחם
הגניקולוג טען כי הוא הסביר לתובעת על ההליך המדובר, לרבות הסיכונים והסיכויים הטמונים בו. לדבריו, התובעת קיבלה אף ייעוץ אורוגניקולוגי שלושה שבועות לפני הניתוח וגם במהלכו הוסבר לה אודות הניתוח. כמו כן, צוין כי התובעת חתמה לפני כניסתה לניתוח על טופס הסכמה מדעת כללי אשר היה ערוך לפי פקודת בריאות העם (טופסי הסכמה), התשמ"ד-1984. הגניקולוג טען כי התובעת הצהירה בטופס ההסכמה שהיא קיבלה הסברים בנוגע לסיכונים והסיכויים שבטיפול. עם זאת, הגניקולוג לא הכחיש כי בטופס המדובר לא היה כל אזכור לסכנה בדבר חסימת מעיים או הדבקויות במעי.
הניתוח נערך אך הדימומים והכאבים לא פסקו
בסופו של היום, הניתוח נערך בבית החולים "ביקור חולים" במרץ 1998. התובעת אושפזה במשך שבוע ושוחררה לביתה. לאחר מספר ימים, התובעת החלה לסבול מכאבי בטן אשר היו מלווים בשלשולים והקאות. היא טילפנה לגניקולוג ובהמלצתו החלה ליטול תכשיר נגד שלשול. בסוף חודש מרץ, ולאחר שחלה החמרה בכאביה של התובעת, היא פנתה בהמלצת הגניקולוג לחדר מיון. בחדר המיון אבחנו הרופאים כי התובעת סובלת מחסימת מעיים. אי לכך, הומלץ להעבירה למחלה הכירורגית אולם הדבר לא נעשה בשל התנגדותו של ראש המחלקה. יומיים לאחר מכן התובעת נותחה ונמצאו אצלה "הידבקויות ניכרות של המעי הדק אשר גרמו לחסימת המעיים".
לצערה של האישה, הניתוח לא הקל על מצבה הבריאותי. אי לכך, גם היום, כ-14 שנים לאחר מכן, היא עדיין סובלת מחסימות מעיים וכאבים. כמו כן, התובעת אושפזה מאז מספר פעמים נוספות, נקבעה לה נכות צמיתה והיא "נאלצה" לעזוב את עבודתה בבנק. התובעת הגישה, בעקבות האירועים, תביעה בגין רשלנות רפואית בניתוח כנגד הגניקולוג ובית החולים. את תביעתה סמכה התובעת על שתי טענות עיקריות:
- העדר הסכמה מדעת בגין אי יידועה על הסכנות למערכת העיכול כתוצאה מהניתוח. כמו כן, נטען כי טופס ההסכמה מדעת אשר עליו חתמה לא מילא את דרישות חוק זכויות החולה.
- ביצוע הניתוח ללא נוכחות של רופא כירורג או רופא אורולוג.
הרופא ובית החולים טענו כי לא מדובר במקרה של רשלנות רפואית. לטענתם, הסיבוך ממנו סבלה התובעת לא היה בגין הניתוח אלא מדובר בתגובה טבעית להליך הרפואי. כמו כן, הנתבעים טענו כי היה יכול להיות גם הסבר נוסף ליצירת ההידבקויות והוא מחלה אשר התגלתה שנים לאחר הניתוח והקרויה FIBROGENESIS. עסקינן במחלה אשר מאיצה את ההדבקויות. בנוגע לטופס ההסכמה, נטען על ידי הנתבעים כי הטופס עליו חתמה התובעת היה הטופס המקובל בתקופה נשוא התובענה.
בית המשפט המחוזי דוחה התביעה
בית המשפט המחוזי דחה את טענותיה של התובעת וקבע כי לא מדובר ברשלנות רפואית. בפסק הדין במחוזי נקבע כי טענותיה של התובעת לא גובו בחוות דעת רפואית ונטענו למעשה ללא בסיס עובדתי ובעלמא. כעת, בית המשפט המחוזי פנה לדון במחלוקת בנוגע להעדר ההסכמה מדעת לכאורה. דהיינו - האם הרופאים התרשלו כלפי המטופלת בכך שלא הציגו בפניה את הסיכון לחסימת מעיים כתוצאה מהניתוח, והאם – כפועל יוצא מכך – הניתוח בוצע ללא בהסכמה מדעת.
עוד פסקי דין בנושא:
במהלך ניתוח לכריתת רחם נוצר נקב של המעי
אשה שנכנסה להריון עם התקן תוך רחמי, הגישה תביעה בגין רשלנות רפואית בהריון
האם הרופאים התרשלו לאחר הלידה בשל שאריות שליה שנותרו ברחם?
הרחם נכרת לאחר הלידה, האם הרופאים התרשלו?
לידה מוקדמת לאחר הריון עם התקן תוך רחמי - האם רשלנות רפואית?
בית המשפט המחוזי מצא כי טופס ההסכמה מדעת עליו הוחתמה התובעת היה "לוקה בחסר". עם זאת, נקבע כי חוסר זה לא עלה כדי הוכחת אי מתן הסכמה מדעת לניתוח. בפסק הדין צוין כי התובעת קיבלה הסברים מלאים ומפורטים על הניתוח בעל פה. כמו כן, נקבע כי האחרונה לא השכילה להוכיח שהרופאים היו צריכים להציג בפניה גם סיכונים בנוגע לחסימת מעיים כתוצאה מההליך הרפואי.
בית המשפט הצביע בהקשר זה על כך שטופסי ההסכמה מדעת בניתוחים אלה אינם כוללים פירוט בנוגע לסכנת חסימת המעיים. באשר לסיכויים ללקות בחסימת מעיים בניתוח מרשל מקרטי, הנתבעים טענו כי הסיכויים עומדים על 2%, ואילו המומחים מטעם התביעה טענו לסיכויים של 5%. בעניין זה, בית המשפט ביכר את גרסתו של הגניקולוג. בפסק הדין נקבע כי המומחים מטעם התביעה היו כירורגיים ולא גניקולוגיים, וטענותיהם בדבר 5% סיכוי לחסימת מעיים התבססו על כלל ניתוחי הבטן ולאו דווקא הניתוח דנן.
כמו כן, צוין כי לא התקיים גם קשר סיבתי בין אי מסירת המידע לבין נזקיה של התובעת. דהיינו, בית המשפט קבע כי גם אם התובעת הייתה יודעת על הסיכון הנ"ל, סביר להניח שהיא הייתה סומכת על הרופא ופונה להליך הרפואי שהוצע לה.