רשלנות בהריון והתיישנות בעקבות פסק דין המר - החלטה של השופטת דורנר

אחת הסוגיות החשובות ביותר בתחום הרשלנות הרפואית בלידה הינה עניין ההתיישנות. נשאלת אפוא השאלה, אימתי תתיישן תביעתו של קטין אשר בעקבות רשלנות רפואית בהריון או בלידה סובל ממומים שונים. מצד אחד, מדובר בתביעתו של הקטין וזאת משום שהוא הניזוק במקרה המדובר. מאידך, ההורים הם אלה אשר מנהלים את התביעה בשמו של הילד (היות וברור כי הוא לא ימתין עם ההליך עד הגיעו לבגרות).

ההלכה הפסוקה קבעה כי בהתאם לחוק ההתיישנות, תביעת התיישנות בגין נזקי קטין לא תחלוף אלא כאשר ימלאו לניזוק 25 שנה. דהיינו, שבע שנים מהיות בן 18. במאי השנה (2012), ניתן פסק דין עקרוני בבית המשפט העליון אשר הותיר את המומחים העוסקים בתחום בערפל מסוים. פסק הדין של בית המשפט העליון, אשר ייקרא להלן פסק דין המר, נכתב על ידי השופט ריבלין.

במסגרת פסק הדין בעניין המר נקבע כי היות ורק ההורים יכולים להגיש את התביעה, הרי שתביעות מסוג זה מתיישנות עם הגיעו של הילד לגיל 7. מדובר בפסיקה אשר הייתה הרת גורל עבור תיקים רבים שעניינם רשלנות בלידה ו/או בהריון. הורים רבים הסתמכו על תקופת ההתיישנות הארוכה וניהלו את צעדיהם המשפטיים בהתאם. כעת, החלטה שהתקבלה בבית המשפט המחוזי בתחילת השבוע, מבקשת לחדד את העניין.

התיישנות החל ממועד מתן פסק דין המר

מדובר בהחלטה שניתנה על ידי השופטת דורנר מבית המשפט המחוזי בתל אביב. השופטת קבעה כי מרוץ ההתיישנות בתביעות קיימות ותביעות עתידיות בגין הולדה בעוולה לא יסתיים אלא בשנת 2019. דהיינו, תקופת ההתיישנות התארכה מעבר לגיל 7 של הילד. השופטת דורנר הסבירה בהחלטתה כי הלכת המר לא שינתה למעשה את זכותו של היילוד לתבוע את רופאי אימו בגין רשלנות רפואית. דהיינו, נקבע כי בית המשפט העליון, בפסק דין המר, לא ביקש לקפח את זכותם של הניזוקים העיקריים. הודגש כי מנגנוני חיוב הפיצוי נותרו על כנם וכל שהשתנה הוא ייחוד זכותם של ההורים להגיש תביעה בגין הוצאות רפואיות, עוגמת נפש, סיוע צד ג', התאמת מקום המגורים וכדומה.

עוד מאמרים בנושא:
הולדה בעוולה, האם רשלנות רפואית?

ההחלטה במקרה דנן עסקה בתביעה שהוגשה על ידי ילדה בת 11 (באמצעות הוריה) אשר סובלת מתסמונת גנטית נדירה. ההורים טענו כי היה ניתן לאבחן את התסמונת במהלך ההריון ובגין רשלנות מצד הצוות הרפואי לא התבצעה הפלה. בית החולים ביקש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות. במסגרת ההליך בעניין ההתיישנות, בית החולים העלה על נס את הלכת המר. ההורים טענו מנגד כי פסק דין המר ביטל למעשה הלכה פסוקה שהייתה נהוגה זה מכבר. כמו כן, לטענתם, גם אם היה מקום לקבוע שפסק דין המר קיצר את תקופת ההתיישנות, מדובר בפסיקה הרלבנטית מעתה והלאה (ולא באופן רטרואקטיבי).

בית המשפט קיבל כאמור את טענות הילדה והוריה. השופטת דורנר ציינה כי היא דוחה את טענותיו של בית החולים וזאת משום שלא זו הייתה מטרתו של פסק דין המר. נקבע כי החלה מיידית של הפסיקה בעניין המר הייתה עלולה לגרום לנזק בלתי הפיך למספר בלתי ידוע של ילדים שנולדו בשנים האחרונות בעוולה. השופטת הביעה חשש כי ילדים אלה יאבדו את זכותם לפיצויים וזאת רק בשל שינוי ההלכה הפסוקה. אי לכך, נקבע כי כאשר מדובר במקרים המתאימים לכך, יש מקום להרחיב את מרוץ ההתיישנות ולאפשר להורים לנהל את ההליך כנגד בית החולים בגין רשלנות לכאורה מטעמו. השופטת ציינה כי עסקינן בתוצאה עקרונית ומוסרית אשר ניתן לראות כיצד היא עולה בקנה אחד עם פסק דין המר.

דורנר קבעה כי על מנת לחשב את תקופת ההתיישנות תוך איזון בין זכויותיהם של הגורמים השונים, יש לקבוע כי ההתיישנות במקרה דנן תחל לרוץ ממועד פסק דין המר. דהיינו, ממאי 2012. במילים פשוטות, נקבע כי תביעתם של ההורים לא תתיישן אלא במאי 2019.