האם רשלנות בניתוח בקע והאם פיצויים למטופל?
תא (י-ם) 8748-06
בית המשפט השלום בירושלים נדרש לבחון תביעה בגין רשלנות רפואית בניתוח בקע אשר הוגשה כנגד בית החולים אוגוסטה ויקטוריה. מדובר בתביעתו של מטופל יליד 1945 אשר הגיע לבית החולים אוגוסטה ויקטוריה על מנת לעבור במקום ניתוח בקע מפשעתי. למרות שמדובר בניתוח פשוט, התובע סבל מזיהום לאחר ההליך הרפואי ונאלץ לשהות באשפוז במשך 13 ימים. כמו כן, לטענתו, נגרמו לו נזקי גוף שונים.
עוד מאמרים בנושא:
רשלנות רפואית בניתוח בקע מפשעתי, כיצד להגיש תביעה?
רשלנות רפואית בניתוח לתיקון בקע מפשעתי - כלל הדבר מעיד בעד עצמו
יצוין כי כאשר אדם מגיש תביעה בגין רשלנות רפואית, מוטל עליו להוכיח את טענותיו בדבר הרשלנות. הרמתו של נטל ההוכחה איננה עניין של מה בכך. עם זאת, ישנם מקרים בהם תובע בתביעות כגון דא יכול להביא לכך שנטל ההוכחה יונח על כתפיהם של הרופאים והמוסד הרפואי. לדוגמא, כאשר נגרם למטופל נזק בגין טיפול, והוא איננו יודע את הסיבה לנזק.
במקרה זה, התובע טען כי יש להניח את הנטל לפתחם של הנתבעים, וזאת משום שהוא סבל מנזקים שונים לאחר הניתוח, אשר הוא לא סבל מהם קודם לכן. אי לכך, לדבריו, חזקה על הרופאים כי הם התנהלו כלפיו בצורה רשלנית וגרמו לנזקיו.
כפי שצוין לעיל, התובע טען כי הוא זכאי לפיצויים מבית החולים וזאת משום שהטיפול אשר ניתן לו במוסד הרפואי היה רשלני. עם זאת, המטופל לא צירף לכתב התביעה חוות דעת רפואית לגבי הרשלנות במהלך הניתוח, אלא טען כי ניתן להתרשם כי מדובר ברשלנות בהתאם לתוצאות ההליך – נזקי גוף שלא היו שם קודם לכן.
התובע ביקש אפוא להוכיח את טענותיו על בסיס הכלל "הדבר מעיד בעד עצמו" לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין. דהיינו, היות ולטענתו נגרם לו נזק בהליך הרפואי, מוטל על הרופאים להוכיח כי לא מדובר בנזק שהיה תולדה של רשלנות. בית החולים טען, מנגד, כי לא הוכחה רשלנות על ידי חוות דעת מתאימה. כמו כן, הנתבעים טענו כי התובע לא הוכיח נזק או קשר סיבתי, וכן כי לא התקיימו התנאים להיפוך נטל הראיה לפי סעיף 41.
בית המשפט דוחה את התביעה
בית המשפט קבע כי דין התביעה להידחות. ראשית, בית המשפט התייחס לעניין תוצאות ההליך הרפואי ונקבע כי התובע לא הוכיח את קיומו של נזק בעקבות הניתוח. גרסתו של התובע בעניין זה הוגדרה על ידי בית המשפט כ"מעוררת ספק רב בשל חוסר אמינותה". מומחה רפואי מטעם בית המשפט, אשר בדק את התובע, קבע בחוות דעת רפואית מטעמו כי "ההפרעה עליה התלונן התובע הינה ככל הנראה הפרעה תחושתית לכל היותר". כמו כן, המומחה הוסיף כי הוא לא מצא "נזק אורגני כלשהו" בבדיקתו את התובע והבדיקה הנוירולוגית שנערכה לאחרון הייתה תקינה. לא זו אף זו, המומחה מטעם בית המשפט הוסיף והגדיר חלק מתלונותיו של התובע כ"בלתי אפשריות".
בית המשפט התייחס אף הוא לדבריו של המומחה. בפסק הדין נקבע כי "המומחה ציין שבשל התנהגותו של התובע במהלך הבדיקה, ההגזמה וההאדרה, לא היה באפשרותו להעריך האם אכן קיימת בעיה תחושתית ומה היקפה". יצוין כי דברים ברוח דומה נאמרו גם על ידי מומחה מטעם בית החולים אשר העיד במסגרת ההגנה. בית המשפט קבע בפסק דינו כי גם המומחה מטעם התובע, אשר היה אמור לחזק את טענותיו של האחרון, העיד כי הוא אמנם קבע את נכותו בשיעור של 30%, אך זאת בעיקר בהתבסס על דברים שנמסרו לו על ידי התובע (ואשר התבססו על "תלונות ותחושות" של האחרון).
לסיכום,
נקבע כי התובע מבקש לקבל פיצויים מבית החולים בגין ניתוח הבקע, וזאת כאשר הוא מתבסס על נזק תחושתי. קיומו של נזק כאמור איננו ניתן להוכחה רפואית והוא נלמד מתלונותיו של הניזוק. מיותר לציין כי אמינותו של תובע הטוען לפיצויי בגין נזק תחושתי הינה קריטית מבחינת סיכויי התביעה. במקרה דנן, שלושת חוות הדעת הרפואיות הצביעו על בעייתיות באמינות התובע והדבר הביא לדחיית תביעתו.
לסיכום, בית המשפט קבע כי דין התביעה להידחות. כמו כן, נקבע כי לא התקיימו התנאים אשר אפשרו את היפוך נטל הראיה במקרה דנן. אחד התנאים לכך הוא הוכחה של הניזוק כי האירוע "התיישב יותר עם התרשלות הרופא מאשר אם האפשרות שהאחרון נקט בזהירות סבירה". בחינת הראיות במקרה דנן, קבע בית המשפט, לא לימדה כאמור.