קיצור תוחלת חיים של מעשן כבד אשר צורך אלכוהול - האם רשלנות רפואית?

בית החולים סורוקה ישלם פיצויים למשפחתו של אדם אשר נפטר כחמש שנים לאחר שהגיע לטיפול בבית החולים. בית המשפט המחוזי בבאר שבע קיבל את תביעת בני משפחתו של המנוח, אשר לפיה רופאי בית החולים התרשלו כלפי האחרון באבחון דמם מוחי. לדברי בני המשפחה, בעקבות התנהלות רשלנית זו, אבדו סיכויי ההחלמה של המטופל והוא נפטר בטרם עת.

הנתבעים ניסו בבית המשפט לייחס למנוח סיבות נוספות לקיצור תוחלת חייו כגון עישון וצריכת אלכוהול, אך לא השכילו להוכיח טענות אלו בבית הדין. בית המשפט דחה טענות אלו והסתמך על חוות דעת רפואית של מומחה שמונה מטעמו, אשר אמד את סיכויי החלמתו של המנוח.

שלחו את המטופל לביתו במקום לאבחן את הדימום בבדיקת CT

על פי פסק הדין, רופאי בית החולים סורוקה התרשלו כלפי המנוח בכך שלא ביצוע התערבות כירורגית דחופה כאשר הגיע האחרון לבית החולים, בעוד הוא סובל מכאב ראש חזק. במקום זאת, שיחררו הרופאים את המנוח לביתו לאחר בדיקה, תוך שהם ממליצים על טיפולים שמרניים כנגד לחץ דם גבוה. שלושה ימים לאחר מכן הובהל המנוח לבית החולים פעם נוספת, אך הפעם סבל הוא משיתוק בצידו השמאלי של פניו.

מצבו של המנוח הוסיף להתדרדר בשמונת הימים הבאים. הרופאים ערכו למטופל בדיקת CT אשר אבחנה לראשונה את הדימום המוחי והוא הוכנס בדחיפות לחדר הניתוחים. המנוח עבר מספר ניתוחים נוספים לצורך ניקוז הדימום והדימומים החוזרים, בתום הניתוחים, אושפז המנוח במשך כ-90 יום במחלקה הניורולוגית בבית החולים סורוקה. לאחר מכן הועבר האחרון לטיפול בבית חולים סיעודי בבאר שבע, שם שהה כחמש שנים בטרם הלך לבית עולמו.

סיכויי ההחלמה של מעשן כבד הצורך אלכוהול

בית החולים טען כי המנוח היה שתיין ומעשן כבד אשר סבל מסוכרת ובעיות לחץ דם. לטענת הרופאים, אורך חיים זה החליש את דפנות כלי הדם של המנוח. כמו כן, הרופאים ציינו כי למנוח הייתה נטייה גנטית מולדת לדימום מוחי. לטענתם, הדימום לא נבע מרשלנות הצוות הרפואי, אלא מאורך חיים מסוים ונתונים גנטיים.

הדיון בבית המשפט נסוב סביב סוגיית אובדן סיכויי ההחלמה. בעוד הרופאים טוענים כי סיכויי החלמתו של המנוח לא היו טובים גם לו היה מתגלה הדימום במועד הביקור הראשון – התובעים סברו כי בגין רשלנותם של הרופאים אבדו סיכויי ההחלמה של בן משפחתם.

דוקטרינת אובדן סיכויי ההחלמה מופעלת בתביעות נזיקין כל אימת שנגרם לנפגע נזק על ידי גורם שלישי, אבל בפעולותיו של הנתבע היה בכדי לפגוע בסיכויי החלמתו של התובע. במקרה דנן נשאלה השאלה, האם למרות שהדימום המוחי נבע מסיבות גנטיות ואורך חיים מסוים, קיימת אחריות של רופאי בית החולים למצבו של המטופל בגין האבחון המאוחר של הדימום? דהיינו, האם אבחון מאוחר זה הביא לאובדן סיכויי החלמתו של המנוח?

האם הופחתו סיכויי החלמתו של המנוח הלכה למעשה?

השופטת ציינה כי דוקטרינה זו מתאימה לשימוש במקרים בהם ישנה עמימות סיבתית, וקושי להוכיח במאזן הסתברויות רגיל, את משקלה המדויק של הרשלנות הרפואית בגרימת הנזק. בכדי לפצות ניזוק בגין אובדן סיכויי החלמה, על התובע להוכיח שרשלנותו של הצוות הרפואי הפחיתה במידה מסוימת את סיכויי החלמתו. הפיצויי אשר נפסק בבתי המשפט במקרים אלו שווה באופן יחסי לחלקה של הרשלנות בנזק.

במקרה דנן, המומחה מטעם בית המשפט ציין כי 64% מן החולים אשר מגיעים לבית החולים עם דמם מוחי, ומנותחים בתוך שבוע, מבריאים. 36% האחרים, נפטרים או סובלים מנכויות שונות. השופטת קבעה כי סיכויי החלמתו של המנוח עמדו על 36% באופן כללי, ו-14% בהתאם לאורך חייו (לחץ דם, סוכרת, אלכוהול וסיגריות).