פסק דין - בעקבות רשלנות רפואית פרצה שריפה בחדר ניתוח ונגרמו לחולה כוויות

תא 02 / 22707 שחר חיים נ’ מרכז רפואי חיפה - חורב בע"מ

• שריפת סדין עליו שוכב חולה בחדר ניתוח
• בחינת טיב ההסכמה של המטופל לקבלת הטיפול
• נזק ראייתי
• זכאות תובע לפיצויים עונשיים
• קביעת שיעור נכות
• תקנת ביטוח לאומי בקביעת שיעור נכות בגין צלקת אחת

עובדות המקרה:

במהלך ניתוח שבוצע במרכז הרפואי חורב כאשר התובע שוכב מורדם על מיטת הניתוחים, פרצה אש שאחזה בסדין עליו שכב התובע, אשר שגרמה לתובע כוויה בעכוזו. בגין נזקי הגוף שנגרמו לו באותו אירוע הגיש התובע תביעה לפיצויים כנגד המרכז הרפואי חיפה - חורב בע"מ וכנגד המנתח דר’ זכריה קובץ.

הניתוח בתחילתו נועד לשם תיקון בקע מפשעתי, בשלב מסוים (שלגבי עיתויו חלוקים הצדדים) הוחלט גם להסיר פוליפ קטן (גידול עור) שהיה לתובע בסמוך למפשעה. בעת נסיון הסרת הפוליפ באמצעות מכשיר צריבה-עפרון דיאטרמי פרץ ניצוץ שהצית את הסדין עליו שכב התובע.

לאחר כיבוי השריפה, המשיך המנתח בביצוע הניתוח עד להשלמתו. הסדין השרוף, העיפרון הדיאטרמי ומיכל החיטוי נעלמו והמשפט נוהל מבלי שניתנה לתובע האפשרות לבודקם. על פי סיכומי הצדדים אין מחלוקת כי לא נעשה שימוש בחדר הניתוח בסדין חסין אש ומוסכם בין הצדדים כי נעשה שימוש בחומר חיטוי המכיל אלכוהול והשאלה היא האם הפרו הנתבעים את חובת הזהירות הספציפית כלפי התובע, באי מניעת אותה שריפה.

כיצד תבחן טיבה של ההסכמה, האם פגעו הנתבעים פגיעה באוטונומיה של התובע בדרך בה נתקבלה הסכמתו לניתוח הסרת הפוליפ?

טיבה של ההסכמה מדעת תלוי בשאלת העיתוי בו התבקשה הסכמה ויש לברר האם ניתנה ההסכמה דקות ספורות לפני תחילת הניתוח כשהתובע כבר שוכב על מיטת חדר הניתוח או שמא בשיחה מקדמית שנערכה עם הרופא המנתח, בחדר ההכנה או במרפאתו.

התובע בתביעתו אינו מתכחש למתן הסכמה לניתוח אלא שלגרסתו ההסכמה ניתנה כאשר הוא שוכב על שולחן הניתוחים (בדרכו לניתוח שמטרתו שונה, ניתוח בקע). בתצהיר העדות הראשית שינה התובע את גרסתו ולפיה הסכמתו ניתנה כבר בחדר ההכנה לניתוח (ולא בחדר הניתוח עצמו כנטען לתביעה).

גרסה דומה עולה מדו"ח ועדת הבדיקה של משרד הבריאות, שהוגש ע"י התובע. בפרק העובדות באותו דו"ח נקבע כי "בבדיקה לפני הניתוח של מר חיים שחר שבוצעה בחדר הכנה, הבחין המנתח דר’ זכריה קובץ, בנגע עורי על גבעולי בירך ימין לטארלית למפשעה. המנתח הציע למר שחר להסיר את הנגע בעור בשל היותו לא אסתטי. מר חיים שחר הסכים בע"פ לפעולת הסרת הנגע".

לאור האמור לעיל נפסק כי הסכמתו של התובע לכריתת הפוליפ היתה הסכמה מדעת וכי היא ניתנה בהתאם לדרישת חוק זכויות החולה ומבלי שנפגעו זכויותיו לפי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. בנסיבות אלו לא זכאי התובע לפיצוי כלשהו בגין אב נזק זה.

האם גרמו הנתבעים נזק ראייתי לתובע ומה משמעותו?

התובע נכווה מאש שפרצה מעפרון דיאטרמי שהביא להתלקחות הסדין עליו שכב כשהוא ספוג בחומר חיטוי. אין מחלוקת כי העיפרון, הסדין ומיכל החיטוי נעלמו (או לא נשמרו) לאחר מכן וגם ברשומה הרפואית שנעשתה בחדר הניתוח אין ביטוי מפורש לטיבו של חומר החיטוי ואין אזכור של אירוע הכוויה. התובע טוען כי בכך נגרם לו נזק ראיתי על כל המשתמע מכך.

ההלכה הראייתית-דיונית בדבר הנזק הראייתי משמעה, אפוא, הקמת חזקה עובדתית, כי אלמלא ניזוקו עקב רשלנותו של הנתבע, היו הראיות החסרות תומכות בגרסת התובע ביחס לטענה העובדתית שנשנתה במחלוקת. אף שחזקה זו ניתנת לכאורה לסתירה, הרי שמטבע הדברים - ובדומה לחזקות אחרות המופעלות בסופו של המשפט - נזקקים לה רק כאשר ידוע שאין בנמצא ראיות רלוונטיות אחרות; היינו, כשביחס לטענה העובדתית שהראיות החסרות נדרשו לתובע להוכחתה, מתקיים בין הצדדים "תיקו ראייתי". במצב-דברים זה נמצא הנתבע לוקה בחסר ראייתי לסתירת החזקה. ומכאן שהקמת החזקה מכריעה, למעשה, את המחלוקת העובדתי.

במקרה זה נפסק כי בדיקת העיפרון הדיאטרמי יכולה היתה להראות האם מדובר בעפרון ממוחזר כטענת התובע ומה הסיבה לניצוץ או הלהבה שיצאו ממנו. בדיקה זו היתה מראה האם מדובר בתופעה צפויה או נדירה, האם מדובר בתופעה שניתן היה לאבחנה בבדיקת העיפרון טרם הניתוח, (למשל בדרך של הפעלה שלא בצמוד לחומר הדליק). שאלות אלו נותרו ללא מענה והנזק הראיתי שנגרם לתובע מחייב אימוץ טענותיו העובדתיות של התובע.

בנוסף,לבדיקת הסדין יש חשיבות בשני מובנים. מעבר לבדיקת סוג הסדין כסדין חסין או עמיד לאש ומצבו הספציפי ביום האירוע, ניתן היה לבדוק או להעריך את כמות חומרי החיטוי שהוא בא איתם במגע שכן דר’ קובץ הסביר בעדותו כי חומרי החיטוי הם בצבע חום, המשאירים כתמים בצבע זה על גבי הסדין או כדבריו "אם זה מטפטף על סדין ניתן לראות שיש עליו כתמים" ומיותר לציין כי לחומר הדליק בו היה ספוג הסדין היה חלק משמעותי בעצם קרות הארוע. גם בנושא זה היה על הנתבעים להיות מודעים לחשיבות בדיקת הסדין ותשומת ליבם הופנתה לכך מיד לאחר הארוע על ידי אשתו של התובע, אשר מיד עם היוודע הארוע ביקשה לראות את הסדין אך האחות בדקה ואמרה כי "הסדין הלך לכביסה".

בהעדר ראיות שהועלמו ע"י הנתבעת, ניתן להניח את ההנחות העובדתיות כטענת התובע, שימוש בעפרון דיאטרמי ממוחזר (למרות שהוא מיועד לשימוש חד פעמי), שימוש בסדין דליק בניגוד לדרישות משרד הבריאות ובניגוד לסוג הסדינים שחובה על בית חולים סביר לעשות שימוש בהם בחדרי ניתוח, שימוש בחומר חיטוי דליק הכולל אלכוהול ושילוב כל שלושת הנחות עובדתיות אלו ביחד עם התוצאה העגומה שריפת עכוזו של התובע המושכב מורדם על אותו סדין מחייב העברת הנטל אל הנתבעים לשכנע כי לא התרשלו ונטל זה לא הורם על ידם.

האם זכאי התובע לפיצויים עונשיים?

כפי שעולה מן הפסיקה, בית-המשפט לא ייטה לפסוק פיצויים עונשיים במסגרת הליך אזרחי, אלא במקרים חריגים, הגובלים בין רשלנות של הנתבעים ובין זדון.

במקרה זה שוכנע בית המשפט כי הנתבעים פעלו בתום לב, וכי לא היו להם כוונות זדון.
הנתבעים ברשלנותם גרמו לקרות הארוע, אך מיד לאחריו הם פעלו בשקיפות ובגילוי לב. מעבר למתן סיוע מיידי לתובע, נערך תחקיר פנימי אצל הנתבע ודו"ח הארוע שהכין מנהל בית החולים. על פי אותו דו"ח לא מנסים הנתבעים "לטאטא מתחת לשולחן" את נסיבות המקרה, לאחר תחקיר פנימי הם מציגים בפני משרד הבריאות מימצאים ללא ניסיון לייפות את התמונה ולמעשה מתארים נכונה את הנסיבות במלואן - גם אם חלק מעובדות אלו פועל לחובתם. מהתנהגות הנתבעים לאחר הארוע ניתן ללמוד עד כמה רחוקה התנהגותם מהתנהגות זדונית בעת גרימת הנזק בפועל.

מהו שיעור הנכות שנקבע למטופל?

לאחר ניתוח חוות הדעת של המומחים, עדויותיהם והתרשמותי מהצלקת פסק בית המשפט כי שיעור הנכות הרפואית שנגרם לתובע הינו 10%.

מהי התקנה המתאימה לקביעת אחוז נכות בגין צלקת אחת?

תקנה 75(1)ב’ לתקנות הביטוח הלאומי המדברת על צלקות "מכאיבות או מכוערות" הינה התקנה המתאימה למקרה זה. אמנם לתובע צלקת אחת, (ולא צלקות כלשון התקנה) והצלקת לא מכאיבה, אך מדובר בצלקת מכוערת המצדיקה קביעת נכות רפואית בשיעור של 10% לצמיתות.

גובה הפיצויים:

הנתבעים חוייבו לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

בגין כאב וסבל-70,000 ש"ח
בגין עזרת צד ג’- 5,000 ש"ח.
בגין הפסדי שכר - ימי מחלה - 42,036 ש"ח
בגין הוצאות שונות - 828.58 ש"ח
סה"כ 117864.56