פסק דין בעניין רשלנות רפואית - נזקי גוף לאחר תאונת עבודה

תביעת פיצויים שעילתה רשלנות רפואית אשר מייחס התובע, מר חוסיין עאטף עואודה לנתבע, המרכז הרפואי רמב"ם בגין הטיפול הרפואי שניתן לו לאחר תאונת עבודה שעבר ביום 26/09/03, במהלכה נפל מסולם בגובה של 2.5 מטר ונחבל בקרסול רגל שמאל.

התובע טען כי רשלנות הנתבע מתבטאת בכך שלא נבדק על ידי רופא מומחה ביום האירוע. הרופא הראשון שבדק אותו לא גילה שיש לו שבר ולא טיפל בו כדי למנוע התפתחות הליכי זיהום. גם הרופא השני שטיפל בו טעה באבחנת השבר שנגרם לו, לא טיפל בפצע ולא נתן טיפול אנטיביוטי שימנע התפתחות זיהומית.

האם יש לקבל את התביעה?

חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו

1. כדי להעביר את נטל הראיה אל הנתבע להוכיח כי לא התרשל, על התובע להוכיח תחילה שלושה תנאים מצטברים, כפי שנקבעו בסעיף 41 הנ"ל: (א) לתובע לא הייתה כל ידיעה או יכולת לדעת מה היו הנסיבות אשר גרמו למקרה שהוליד את הנזק. (ב) הנזק נגרם על ידי רכוש שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע. (ג) ההנחה שאירוע המקרה שגרם לנזק נגרם כתוצאה מרשלנות כלשהי של הנתבע מסתברת יותר מההנחה כי האירוע נגרם ללא כל התרשלות מצידו. מהותו של סעיף זה הינה לפטור את הניזוק בגין רשלנות בנזיקין מחובת הראיה לעניינים שאין לו ולא יכולה להיות לו ידיעה עליהם.

2. בחינת שלושת תנאי הסעיף מלמדת כי דין טענה זו להידחות ולו מהטעם שהתנאי הראשון אינו מתקיים בענייננו. התובע הציג גרסה עובדתית ברורה בדבר נסיבות האירוע שהביא לנזקו. דהיינו, הטיפול שקיבל מהנתבע לאחר קרות התאונה, אי גילוי השבר בפנייתו הראשונה לבית החולים וגילויו בפנייתו השנייה, הזיהום שהתפתח בפצע, אשר מנע את ניתוחו באותו מועד וגרם לדחייתו למועד מאוחר יותר והטיפול האנטיביוטי שקיבל עבורו. הצגת גרסה מפורטת לאירועים אינה מתיישבת עם הוראות סעיף 41 הנ"ל ועל כן, יש לקבוע כי בנסיבות ענייננו נותר נטל ההוכחה על התובע להוכיח כי הנתבע התרשל בטיפול הרפואי שהעניק לו.

עוולת הרשלנות

3. כדי להכריע בשאלה האם קמה לתובע עילת תביעת בנזיקין בשל רשלנות הנתבע יש לענות על שלוש שאלות משנה: האם חב הנתבע לתובע חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית; אם כן - האם הפר הנתבע חובת זהירות זו; ואם התשובה לכך חיובית - האם התקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הפרת החובה לבין הנזק.

4. קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על-פי מבחן הצפיות. נקודת המוצא העקרונית היא כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה. הלכה פסוקה היא כי קיימת חובת זהירות מושגית של רופא כלפי חולה שבטיפולו. לפיכך, משהובהל התובע אל הנתבע לאחר קרות התאונה לקבלת טיפול רפואי, קמה לנתבע ולצוותו הרפואי חובת זהירות מושגית כלפיו.

5. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית וסיכון זה "הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו". הגישה היא, על פי רוב כי מרגע שרופא החל במתן טיפול רפואי, קמה מצידו חובת זהירות קונקרטית כלפי המטופל. בנסיבות ענייננו קיימת חובת זהירות קונקרטית של הנתבע וצוותו הרפואי כלפי התובע.

6. החוק אינו מטיל על רופא אחריות מוחלטת ולא בכל מקרה של אי הצלחה יש לייחס לו רשלנות. הרופא אינו נוטל על עצמו אחריות לתוצאה, אלא רק לביצוע עבודתו ברמה סבירה ונאותה, בהתאם לידע המקצועי הקיים באותה עת במקצועו. רופא ייחשב כמי שהפר את חובת הזהירות שהוא חב לחולה, בהתאם לקנה המידה של הטיפול הרפואי הסביר בעת ההפרה.

7. אין בנמצא מבחן מדויק לקביעת הרשלנות הרפואית. בית המשפט מתרשם לאחר מעשה מכל נסיבות האירוע, ומהטיפול שניתן. ההכרעה מסורה לבית המשפט, אשר בהסתמך על חוות דעת של מומחים עורך איזון בין הסיכונים והסיכויים של הטיפולים האפשריים, הידועים והמקובלים אל מול הטיפול שניתן בפועל, והשוואה זו מלמדת לרוב אם ניתן טיפול סביר או שמא ניתן טיפול שאינו עומד ברמה המקצועית הנדרשת.

8. לאחר ששקל ביהמ"ש את מכלול הראיות והעדויות שהובאו בפניו, לרבות חוות דעת המומחים מטעם הצדדים והמומחה מטעם בית המשפט, הגיע לכלל מסקנה כי הנתבע לא התרשל בטיפול הרפואי שהעניק לתובע לאחר התאונה ולא הפר את חובת הזהירות כלפיו. לא הוכח הקשר הסיבתי בין הטיפול שניתן או לא ניתן לבין התוצאה הנטענת. הוכח בפני ביהמ"ש שהטיפול שקיבל התובע על ידי רופאי חדר המיון ביום התאונה היה טיפול נאות ומקצועי ולא הוכחה כל התרשלות בטיפול מצידם.זאת ועוד, התובע לא הוכיח כי כשהגיע בפעם הראשונה לחדר המיון של הנתבע, הוא עמד בתנאים האופטימאליים הנדרשים לביצוע הניתוח, ואין לומר כי התובעים התרשלו בבחירתם באופציה השמרנית יותר לטיפול בו, אשר הוכח כי הינה מקובלת וסבירה בעולם הרפואה.

הפרת חובה חקוקה

9. התובע טען כי בית החולים הפר כלפיו את החובות החקוקות המפורטות בחוק זכויות החולה, וכן זכויות חוקתיות על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

10. כדי להקים עילה המבוססת על עוולת הפרת חובה חקוקה על פי סעיף 63 לפקודה יש להוכיח קיומם של חמישה יסודות: חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק; החיקוק נועד לטובתו של הניזוק; המזיק הפר את החובה המוטלת עליו; ההפרה גרמה לניזוק נזק והנזק שנגרם הוא מסוג הנזק אליו התכוון החיקוק.

11. לא יכולה להיות מחלוקת כי חוק זכויות החולה, כשמו כן הוא, הוא חיקוק שנועד לטובתם ולהגנתם של החולים, ולכן הפרת הוראה מהוראותיו מהווה "הפרת חובה חקוקה" כמשמעותה בפקודת הנזיקין.

12. הוכח בפני ביהמ"ש כי הנתבע וצוותו הרפואי פעלו כפי שרופא סביר היה פועל בנסיבות העניין, וכי הטיפול הרפואי שניתן לתובע היה טיפול מקצועי, על פי הפרקטיקה הנוהגת ועל פי הידוע ברפואה. יתרה מכך, הוכח כי הטיפול שניתן לתובע על ידי הנתבע וצוותו הרפואי אינו הגורם לנזק כי אם התאונה שעבר. כמו כן, לא הוכח כי הרשומות הרפואיות שניהל הנתבע נוהלו באופן מוטעה, מטעה ורשלני, אשר לא שיקף את מצבו של התובע באותם מועדים וגם אם נפלה בהן טעות סופר, היא אינה מעלה או מורידה דבר לאיכות הטיפול הרפואי שקיבל ואין בה כדי לרמז על רשלנות בטיפולו.

13. דין טענתו של התובע בדבר זכותו לפיצויים בעילה של הפרת חובה חקוקה להידחות.

לסיכום,

הטיפול שניתן לתובע על ידי הנתבע היה טיפול סביר, טוב ומקצועי, על פי הפרקטיקה הנוהגת ועל פי הידוע ברפואה. הנתבע לא התרשל בטיפול הרפואי שהעניק לתובע לאחר פציעתו בתאונה. כמו כן, הוכח כי אין קשר סיבתי בין הטיפול הרפואי שהוענק לתובע לבין נזקו ואף הטעויות באבחנה של רופאי בית החולים אינן עולות כדי התרשלות אשר גרמה לנזקו.