רשלנות רפואית בעקבות אי הפסקת הריון וגרימת פגות

האם אי הפניה לועדה להפסקת הריון בגין סימנים ברורים, לטענת התובעים, ללידה מוקדמת, היא רשלנות בהריון? תובעת 1 ילדה את התובעת 3 בשבוע ה-28 לאחר שאושפזה החל מסוף השבוע ה-24 להריונה, בשל דימומים וגינליים. כחמישה חודשים לאחר לידת הקטינה זוהו סימנים לשיתוק מוחין.

התובעים טוענים כי נוכח קיומם של סימנים מובהקים ללידה מוקדמת והסתברות גבוהה למומים בלידת פג כמו שיתוק מוחין, ראוי היה להפסיק את הריונה של התובעת מיד עם אשפוזה, או לפחות להפנות את התובעת לועדה להפסקת היריון. מחדל זה של הצוות הרפואי, מקים לתובעים, לטענתם, עילה של הולדה בעוולה. כן נטען כי הרופאים אשמים בגין רשלנות בלידה עת טיפלו בתובעת ובקטינה במהלך האשפוז ובמהלך הלידה.

האם היתה התרשלות?

1. מלבד סיבוך מיילדותי ממנה סבלה התובעת, לא נמצא בחומר הרפואי כל עדות לאינדיקציה רפואית כלשהי לפתלוגיה בעובר במהלך ההיריון.

2. עמדת התובעים לפיה במקרה של סיבוך מיילדותי, יש לגרום להפסקת ההיריון, עומדת בניגוד לפרקטיקה המקובלת בעולם ובארץ ואינה מתיישבת עם קודים רפואיים ואתיים. למעשה, לגישת התובעים, די בחשש לפגות, קרי – קיומה של התוויה רפואית ללידה מוקדמת, כדי לקבל החלטה על המתה יזומה של עובר בריא, בר חיות. גישה זו אינה יכולה לעמוד.

3. הנוהל המקובל והטיפול בסיבוכי היריון, דימום מאוחר בהיריון (מעבר לגבול החיות), בשנת 1992, כמו גם כיום, הוא ניהול ממתין על מנת לשפר את סיכויי שרידות העובר, במסגרתו עוקב הצוות הרפואי אחר מצבה של המטופלת על מנת למנוע התפתחות של סיכונים כדוגמת דימום חריף, מצוקה עוברית ועוד. המעקב נעשה אחר סימנים חיוניים, ספירות דם ואיסוף פדים (להערכת כמות ועוצמת הדימום והמים). מטרת הניהול הממתין היא להאריך את משך ההיריון עד למועדו, וזאת כל עוד חיי העובר והמטופלת אינם בסכנה.

4. הפסקת ההיריון בשל סיבוך מיילדותי, בהעדר כל אינדיקציה לפתלוגיה בעובר, או סכנה לאם, לא הייתה אז ואינה גם היום אופציה רפואית. לפיכך, לא הוכח כי הרופאים התרשלו בהימנעותם מהפסקת היריון יזומה או מהפניית התובעת לועדה להפסקת היריון אשר ממילא לא הייתה מאשרת, בנתונים אלה, את הפסקת ההיריון והמתת העובר הבריא.

העדר הסכמה מדעת

5. דוקטרינת ההסכמה מדעת נועדה להבטיח את זכותו של מטופל לקבלת כל המידע הרלונטי על מנת שהחלטתו אם להסכים לטיפול הרפואי הקונקרטי או להימנע ממנו תהיה מושכלת. החובה למתן הסבר ומידע רלוונטי בטרם ננקטת אופציה רפואית טיפולית, הורחבה אף בנוגע לטיפול שאינו נעשה אך ניתן לעשותו במסגרת אחרת.

6. דוקטרינת ההסכמה מדעת חלה רק בהתייחס לחובת הרופא למסור למטופל את כל המידע הרלוונטי לגבי אופציה רפואית טיפולית קיימת, לרבות הימנעות ממנה. מובן כי בהעדר אופציה רפואית בפרקטיקה המקובלת, לא חלה על הרופא חובת הגילוי וההסבר אודותיה.

7. מכאן, שאי מתן הסבר למטופל אודות טיפול רפואי שאינו מהווה כלל אופציה טיפולית בהוויה הרפואית המקובלת, אינה מהווה הפרת חובת הגילוי של הרופא כלפי המטופל, וממילא, אינה מהווה התרשלות.
פגיעה באוטונומיה

8. הפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה יינתן רק במקרים בהם הוכחה התנהגות עוולתית (הפרת חובת הגילוי ומתן ההסבר) אך לא מתקיים הקשר הסיבתי בינה לבין הנזק (שאם מתקיים קשר סיבתי מדובר בהעדר הסכמה מדעת ולא בפגיעה באוטונומיה).

9. במקרים בהם לא הופרה חובת הגילוי, היינו, לא הוכחה התנהגות עוולתית, אין לחברה אינטרס להגן על האוטונומיה של הפרט, אף אם היא נפגעה, ולא תוכר הפגיעה באוטונומיה במקרים אלה.

10. יישום בחינת התנהגות הצוות הרפואי לפי תורת השלבים המוצעת לעיל על ענייננו, מוביל למסקנה כי לא הוכחה עוולת הרשלנות בהקשר של הסכמה מדעת, ממילא, אין מקום לבחון קיומה של הפגיעה באוטונומיה.

לסיכום,

בהעדר חשש ממשי לפתלוגיה בעובר, לא קיימת בפרקטיקה הנוהגת כל אופציה רפואית להפסקת ההיריון והמתת העובר הנחזה להיות הבריא. לפיכך, טענתם העיקרית של התובעים כי הרופאים התרשלו בכך שלא גרמו להפסקת ההיריון או נמנעו מלהפנות את התובעת לועדה להפסקת היריון, נדחית.