פסק דין העוסק ברשלנות רפואית בצבא - אבחון מאוחר של AVN

וע 407/06 

עובדות המקרה

המערער עלה לישראל מהודו בשנת 2002 והתגייס לצה"ל לשירות סדיר ביום 7.3.04. ביום 9.3.04, יומיים לאחר גיוסו, התלונן על כאבים בקרסול עקב נפילה. בבדיקתו נקבע כי לא היו ממצאים של פצעים או שטפי דם ואין עדות לשברים ברגל, ומדובר בנקע בקרסול.

אז קיבל המערער טיפול רפואי תרופתי + חבישה + פטור מפעילות גופנית + אישור ל-3 ימים ללכת עם נעלי ספורט. ביום 11.3.04, שב המערער והתלונן על כאבים בקרסול, אותם קשר לנפילה. נמצאה בצקת בקרסול שמאל, הוא נשלח למיון שם התלונן על כאבים בירך שמאל, וביום 17.3.04 שב המערער והתלונן על כאבים בקרסול עקב הנפילה שבוע קודם לכן.

עפ"י תצלום מחדר המיון נשללה חבלה גרמית, והמערער נשלח למנוחה בבית למשך 5 ימים עם שיפור וירידה בנפיחות. רק בתאריך 2.1.06 הגורמים הרפואיים הצבאיים השלימו את בירור מצבו הרפואי ונמצא כי הוא סובל מ-AVN בראש עצם הירך משמאל.

לדעת המשיב לא היתה רשלנות רפואית שכזאת ואין כל הנמקה מספקת בחוות הדעת שהגיש כדי לקבוע שהיתה רשלנות וכי הצוות הרפואי שטיפל במערער (עפ"י התיק הרפואי), נהג בו בדרך המקובלת. ומחדלו של המערער לבצע בדיקת MRI אליה קיבל הפנייה כבר בחודש ספטמבר 2004, היתה בעוכריו שכן בדיקת ה-MRI היתה יכולה להקל על האבחון של המחלה.

האם יש לקבל את התביעה?

1. אילו המערער היה נבדק בזמן ובמועד המתאים, מחלתו היתה מאובחנת בזמן והוא היה מקבל בזמן טיפול ראוי, שהיה בוודאי מונע את המשך הסיבוך ואת הצורך בניתוח שבוצע במערער. אי אבחון של המחלה בזמן, היא עילה הקושרת בין אי האבחון ובין החמרת מחלה או גרימתה של מחלה. אין כל ספק כי במקרה שבפנינו אי האבחון היה גורם מרכזי בהתפתחותה של מחלת ה-AVN, ומבלי כל היסוס אנו קובעים כי הטיפול הרפואי שניתן למערער במסגרת הצבאית לא ענה על הכללים של אומנות הרפואה הרגילים.

2. היו כאבים בפרק הירך שהמערער התלונן עליהם במשך התקופה. הכאבים ברגלו של המערער החלו בקרסול בחודש מרץ 2004, אח"כ התלונן על כאבים לאורך הגפה ורק ביום 25.8.04 כ-5 חודשים לאחר תלונותיו על כאבים ברגל, הוא נשלח לבצע בדיקת מיפוי עצמות. הבדיקה שנעשתה ביום 4.9.04, הראתה שהיתה קליטה מוגברת בראש הפימו ובמהלך השנה לאחר קבלת התוצאה של מיפוי העצמות, לא בוצעה כל בדיקה נוספת ולכן הגורמים הצבאיים לא נקטו כדי להשלים את בירור המצב הרפואי ורק ביום 2.1.06 כשנתיים לאחר שהחל המערער לסבול מכאבים בגפה השמאלית, וכשנה ו-5 חודשים לאחר שנמצא שיש קליטה מוגברת בראש הפימו, נעשה המשך טיפול ובאיחור. המערער במשך התקופה הזו המשיך להשתתף במסעות למרות כאביו ולא זכה לטיפול רפואי מתאים, דבר שהחמיר את מצבו הרפואי.

3. חובותיו של רופא כלפי חולה הם לדאוג לאבחנה מתאימה ולעשות הכל כדי לברר את טיבה של המחלה. בידיו הידע המקצועי לעשות זאת ומותר לחולה לצפות לכך שהרופא ייעשה הכל כדי למנוע תקלה בטיפול.

4. הצבא חייב לדאוג לבריאותו של החייל שנזקק לשירותים רפואיים בעת היותו חייל – שירותים של הרשויות הצבאיות המפנות אותו באמצעות גורמים צבאיים למתן טיפול.

לסיכום,

במקרה שבפנינו אי האבחון היה גורם מרכזי בהתפתחותה של מחלת ה-AVN, ומבלי כל היסוס יש לקבוע כי הטיפול הרפואי שניתן למערער במסגרת הצבאית לא ענה על הכללים של אומנות הרפואה הרגילים ומכאן שהייתה התרשלות.