רשלנות רפואית טיפול בסטרואידים, מתי תוגש תביעה?

סטרואידים הם סוג של תרופה המסייעת בטיפול במחלות שונות ורבות. טיפול בסטרואידים מסייע להקלה מהירה ויעילה על תהליכים דלקתיים, ומספק למטופלים שיפור במצבם תוך זמן קצר יחסית, אולם לטיפול תופעות לוואי שונות שעלולות להיות חמורות ואף לגרום לנזקים משמעותיים, כגון: עליה בלחץ דם, שינויים ברמת הסוכר, בריחת עצם ואוסטאופורוזיס, קטרקט וגלאוקומה ועוד. 

תביעת רשלנות רפואית בגין טיפול בסטרואידים תוגש עקב נזק משמעותי שנגרם בגין מתן סטרואידים ללא פיקוח ומעקב אחר מצבו של החולה, בגין טיפול ללא הסכמה מדעת, מבלי לפרט לחולה את ההשלכות על מתן התרופה ותופעות הלוואי שלה, מתן מינון לא מתאים או סוג לא נכון של התרופות וכדומה. 

רשלנות רפואית במתן סטרואידים ללא מעקב

התובעת, ילידת 1966, תבעה רופא אורתופד שטיפל בה במסגרת קופת חולים, בטענה כי הרופא התרשל בטיפול הרפואי שהעניק לה וגרם לה לנזקים גופניים, עקב מתן סטרואידים לאורך זמן ממושך תוך התעלמות מסימנים בדבר התדרדרות במצבה חרף הטיפול שניתן לה.

לטענת התובעת, הטיפול כלל מתן תרופות סטרואידים לתקופה ממושכת למדי, תוך שילוב טיפולים סותרים. הנתבע לא נעץ במומחים בתחום נוכח החמרת המצב, ונמנע מלהיעזר בהדמיית MRI שהייתה מעניקה נקודת מבט מדויקת על מצבה. בנוסף, טענה התובעת כי הנתבעים הפרו את חובת הגילוי הרפואי בכך שלא הסבירו לה את מהות והיקף הסיכונים הכרוכים בהמשך הטיפול השמרני ולא דנו עמה על אפשרות מתווה טיפולי חילופי של הניתוח.

במצב שבו קיימות אסכולות רפואיות שונות ומקובלות בין הרופאים, ככלל, לא ניתן לקבוע כי רופא התרשל משום שבחר באחת מאסכולות הללו. מהראיות עלה כי קיימות שתי אסכולות רפואיות ביחס לטיפול בבעיות עמוד שידרה מותני, אחת הדוגלת בטיפול שמרני ארוך יחסית ואחת שדוגלת בהפניה לניתוח למקרה שטיפול שמרני לתקופה קצרה יותר אינו משיג תוצאות.

סעיף 13 לחוק זכויות החולה, קובע כי לא יבוצע טיפול רפואי באדם, מבלי שתינתן לכך הסכמתו המבוססת על החלטה מושכלת לבחור בביצוע ההליך הרפואי, בהסתמך על כל המידע הרלוונטי להחלטה זו. הסכמה מודעת של המטופל, לבחירת רופאיו במסלול רפואי הכרוך בסיכונים מיוחדים, היא תנאי בסיסי לכשרות ההחלטה הרפואית.

במסגרת זו חלה על הרופאים חובה לספק למטופל את המידע שבאופן סביר דרוש לו לגיבוש החלטה אישית מושכלת בשאלה, אם לבחור במסלול הרפואי המסוים תוך נטילת הסיכונים הכרוכים בכך אם לאו. אין די בכך שניתן לחולה הסבר כפי הנהוג באותה עת בביה"ח המסוים, וחובה לציין בפני החולה את דרכי הטיפול האלטרנטיביות האפשריות, להציע את הדרך הראויה מבחינת המוסד הרפואי, ולקבל את ההסכמה לדרך טיפול זו. זכותו של מטופל לאוטונומיה ולקבלת החלטות עצמאיות ומושכלות, נכונה ביחס לכלל הטיפול הרפואי בו. זכות זו קיימת לא רק לקראת התערבות טיפולית פעילה במחלתו של החולה אלא גם ביחס לטיפול שאינו נעשה ושניתן לעשותו במסגרת אחרת.

לכן, גם אם בחירת דרך טיפולית אחת מקובלת אינה מהווה רשלנות אך בשל העדפתה על דרך טיפולית אחרת, כאמור, הרי שאי הצגת הדרך הטיפולית האלטרנטיבית, אפילו אם היא לא מועדפת ורחוקה בסולם העדיפויות הטיפולי, אינה עולה בקנה אחד עם דרישות הדין בסעיף 13 לחוק זכויות החולה.

חופש הבחירה של החולה לבחור בדרך הטיפול