רשלנות רפואית בניתוחי מעיים, כיצד ניתן לקבל פיצויים?

ניתוח במעיים מתבצע במצבים רבים ושונים, כמו עקב חסימת מעיים, כאשר יש להסיר גידול ממאיר במעי הגס, או לצורך הסרת הידבקויות בין מערכת העיכול לבין עצמה וכן בין מערכת העיכול לאיברים פנימיים.

רשלנות רפואית בניתוחי מעיים יכולה לבוא לידי ביטוי עקב חריגת המנתח מהסטנדרט הרפואי המקובל, בשל אבחון שגוי של הבעיה שממנה סובל המטופל, אי מתן הסכמה מדעת של המטופל לפני ביצוע הניתוח, רשלנות רפואית בביצוע ההרדמה, אי מעקב לאחר הניתוח ועוד. 

במקרה שנגרם נזק חמור למטופל, ניתן להגיש תביעה בעילת רשלנות רפואית לתשלום פיצויים נגד הרופא המנתח ובית החולים או נגד המדינה. יש לבסס את התביעה באמצעות חוות דעת של מומחים רפואיים, והוכחת קשר סיבתי בין הנזק שנגרם למטופל לבין התנהלות לא סבירה של המנתח, לפני ההליך הכירורגי, במהלכו או לאחריו. 

גרימת דלף מהקיבה בניתוח לקיצור קיבה

התובע, יליד 1956, סבל מהשמנת יתר ומגיל צעיר עבר ניסיונות כושלים וחוזרים של דיאטות להורדת משקל, עד שהחליט לעבור ניתוח לקיצור קיבה. רופאת המשפחה ניסתה להניא אותו מלבצע את הניתוח והסבירה לו את הקשיים הכרוכים בכך, והשינוי באורח החיים שלאחריו. אולם התובע עמד על בקשתו והיא הפנתה אותו ליועץ כירורגי של המרפאה.

התובע החל בבדיקות ההתאמה המיוחדות הנדרשות לניתוח קיצור קיבה שכללו, בין היתר, בדיקות מעבדתיות והערכה פסיכיאטרית. מממצאי הבדיקות עלה כי התובע כשיר לעבור את הניתוח. במהלך הניתוח נבדקו שלמות הקיבה והכיס שנוצר על ידי שלוש בדיקות שלא העלו דלף. הושארה זונדה בקיבה וניתנה הוראה לשטוף אותה במהלך הלילה ולהוציאה למחרת בבוקר. הזונדה הוצאה ובוצעה בדיקת שיקוף, כשהתובע בולע חומר ניגוד רנטגני ונראה מעבר צר ללא דלף.

דליפה מהכיס העליון של הקיבה

ביום שלמחרת הניתוח עלה חומו של התובע כתוצאה מתמט ריאתי ונמצא שקיימת דליפה ממקום הניתוח, מהכיס העליון של הקיבה. באותו היום נותח התובע שנית ונמצאה קולקציה בחלק העליון של הקיבה מבלי שזוהה בוודאות נקב. בבדיקת הנוזל לא היה עדות לזיהום. בוצע ניקוז הקולקציה באזור הנקב. בחלק העליון של הקיבה הוכנסו 3 נקזים והוחדר צינור הזנה. 

לאחר הניתוח הועבר התובע ליחידה לטיפול נמרץ נשימתי, שם שהה 5 ימים. לאחר התייצבות מצבו, הועבר למחלקה כירורגית, וקיבל הזנה דרך צינור ונמשך הטיפול בנקזים. במהלך אשפוזו חל שיפור הדרגתי במצבו. בבדיקות הדמיה שונות הודגם דלף קטן, שפחת באופן הדרגתי. לפני שחרורו בוצעה בליעת גסטרוגרפין שהדגימה שאין דליפה והתובע החל בהזנה נוזלית ודייסתית דרך הפה ושוחרר לביתו. 

כחצי שנה לאחר הניתוח, הרגיש התובע כאבים ולחץ בבטן האמצעית, ובחדר מיון בוצעה בדיקת ושט וקיבה עם גסטרוגרפין ו- C.T של הבטן, הצוות הרפואי תרגם את הממצאים לדלף והומלץ על ניתוח נוסף. לאחר יעוץ רפואי נוסף עם מנהל המחלקה, הוחלט לחכות עם הניתוח במידה והתובע יציב קלינית. התובע טופל באנטיביוטיקה ושוחרר לביתו לאחר כשבוע, אך לאחר זמן קצר אושפז מספר פעמים נוספות בשל תלונות דומות. ובהמשך נוקזה מורסה ללא ניתוח בהדרכת C.T. 

האם הדלף נוצר כתוצאה מהתרשלות בניתוח? 

התובע טען כי לא הביע את הסכמתו מדעת לביצוע הניתוח שכן לא הוסבר לו שאינו עומד בקריטריונים לביצוע ניתוח לקיצור קיבה, וכתוצאה מכך הוא סובל כיום מהפרעות עיכול לרבות הקאות, צרבות, קושי באכילת אוכל מוצק וכן מנזק נפשי. 

בית המשפט נדרש להכריע האם ההסכמה של התובע לניתוח הייתה הסכמה מדעת, האם התובע עמד בדרישות הרפואיות והפסיכולוגיות לביצוע הניתוח והאם הייתה התרשלות מצד הצוות הרפואי בביצוע הניתוח, במעקב לאחריו וברישומים על הטיפול הרפואי. בשלב שני נבחן האם קיים קשר סיבתי בין הטיפול הרשלני לנזק שנגרם לתובע. 

על בסיס הנתונים שהוצגו בפניו החליט בית המשפט להעדיף את חוות דעתו של מומחה מטעם הנתבעים, שלפיה הדלף לא נוצר כתוצאה מהתרשלות בניתוח על זו של המומחה מטעם התובע שלפיה טכניקת הניתוח הרשלנית יצרה נקב שהביא לדלף.

במקרה זה, השתכנע בית המשפט כי העובדה שהרופאים לא רשמו את סירוב התובע להכנסת זונדה אינו עולה בגדר רשלנות רישומית המעבירה את נטל ההוכחה לנתבעים, מכיוון שהרישום על סירוב התובע לקבל זונדה תועד במשך יומיים בפרוטוקול מעקב הצוות הסיעודי. הצוות הרפואי והסיעודי עובד ביחסי שיתוף ואין משקל מיוחד לאי הרישום הפרטני על ידי הרופא דווקא. לפיכך בסופו של דבר התביעה נדחתה.