רשלנות רפואית עקב אי מתן הסבר לגבי אפשרויות טיפול נוספות, מתי תוגש תביעה?
רשלנות רפואית מוגדרת כמתן שירותים רפואיים מבלי לנקוט במידת הזהירות הסבירה המצופה מרופא, כאשר עקב התנהלותו הלקויה נגרם נזק למטופל.
תביעה לתשלום פיצויים ניתן להגיש נגד רופא, קופת חולים, בית חולים וכל מוסד רפואי, במקרים שבהם הגורם המטפל סטה מהפרקטיקה שרופא סביר היה נוקט בה בנסיבות המקרה, או אם הוא נקט בשיטת טיפול שרופא סביר לא היה נוקט בה.
עילה נוספת להגשת תביעה היא רשלנות בהסכמה מדעת. על פי חוק זכויות החולה, זכותו של כל חולה, שלא יינתן לו טיפול רפואי שלא מדעת, כלומר יש לו זכות מלאה לקבל הסבר מלא ומפורט על דרכי הטיפול האפשריות, כדי שיוכל להחליט בעצמו על דרך הטיפול המתאימה לו. כך שרשלנות רפואית יכולה לבוא לידי ביטוי בכך שלא נמסר לחולה מלוא המידע הדרוש לו לצורך קבלת ההחלטה בין דרכי הטיפול השונות.
על הרופא חלה חובה לספק לחולה את כל המידע שנחוץ לו, לגבי שיטת הטיפול הניתן לו ולתוצאות האפשריות. חובה זו נגזרת מחובת הזהירות הכללית שהרופא ובית החולים חבים למטופל. כאשר אי גילוי סיכונים וחלופות טיפול, מהווה הפרת חובת הזהירות ומאפשרת לחולה להגיש תביעה בעילת רשלנות רפואית עקב פגיעה באוטנומיה ועקב הפרת חובת הגילוי.
נטל הוכחת הקשר הסיבתי
כדי לבסס תביעה בגין רשלנות רפואית יש להוכיח כי הרופא חרג מרמת האחריות המוטלת עליו וכי כל רופא סביר אחר במצבו היה נוהג אחרת. התובע נדרש להוכיח כי כתוצאה מהטיפול הרשלני נגרם לו נזק וכי קיים קשר סיבתי בין הטיפול השגוי או המאוחר לנזק.
במקרה של היעדר הסכמה מדעת עקב אי מתן הסבר לגבי אפשרויות טיפול נוספות, יבחן בית המשפט את הקשר הסיבתי, באמצעות השאלה, האם בהינתן המידע המלא על הטיפול הרפואי, החולה היה מסרב לקבל את הטיפול והנזק לא היה נגרם.
על פי הפסיקה, פעולת רופא שהתבססה על העדפת תפיסה של אחת מבין הגישות הרפואיות המוכרות בתחום מסוים לא תחשב כרשלנית. אולם, על הרופא לספק למטופל את כל הטעון הסבר אודות מצבו. החלטה בעניינו של מטופל מסוים לא יכולה להתבסס רק או בעיקר על הערכה של הרופא אלא חייבת להיות החלטה של המטופל המביאה בראש ובראשונה את רצונו.
אי קיום חובת ההסבר לחולה
אי קיום חובת ההסבר לחולה יכולה להוות הפרת חובת הזהירות של הרופא כלפי המטופל. במקרה שנגרם נזק עשויה הפרת חובת הזהירות להעמיד למטופל זכות לפיצויים בעילה של רשלנות רפואית. כאשר נטל ההוכחה במשפט כי הרופא לא הסביר לחולה את כל הטעון הסבר אודות מצבו, כדי שהוא יוכל לקבל החלטה לגבי המשך הטיפול, מוטל על המטופל.
עם זאת, במצב שבו ברשומות בית החולים או הגוף הרפואי אין תיעוד כי הרופא הסביר למטופל את הסיכונים הכרוכים בטיפול או את השלכותיו הרפואיות יעבור נטל הראיה לרופא שיאלץ להוכיח שהסביר לרופא את הדרוש הסבר לגבי מצבו ולגבי הטיפול.
במקרה שהרופא לא מסר למטופל הסבר מלא ומפורט אודות הטיפול לא ייבחן קיים קשר סיבתי בין העדר ההסבר לנזק שנגרם למטופל. במצב כזה לא יבחן הקשר הסיבתי לפי המבחנים המקובלים במשפט, שכן מדובר במצב היפותטי ובשאלה כיצד היה נוהג החולה לו היה מקבל מהרופא את ההסבר לגבי מצבו והסיכויים והסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע לו.
התנהגות צפויה מחולה סביר
במצב זה בית המשפט יכול להכריע כיצד היה החולה מגיב אילו קיבל את המידע וההסברים הרלוונטיים. הכרעת בית המשפט תתבסס על יסוד מכלול נסיבות המקרה ועל ההתנהגות הצפויה מחולה סביר, כלומר חולה שבנסיבות העניין היה בוחר באופציה שתביא לו לטיפול המוצלח ביותר בהתחשב בסיכויי ההצלחה ובגודל הצלחת הטיפול.
קבילות דוח ועדת חקירה רפואית מותנית בשלושה תנאים: האחד, הדוח נמסר ממי שהוסמך או הורשה לחקור את הנושא. השני, החקירה נערכה על פי הרשאה. השלישי, הדוח נמסר לרשות ממונה או גורם רשמי אחר, כמו משרד הבריאות.
הצדדים יכולים להסכים ביניהם על הגבלת מספר הראיות שהצדדים היריבים במשפט. הסדר דיוני שכזה לפיו הצדדים מסכימים על הגבלת כמות או סוג הראיות מייעל את הליך הבירור. לכן, בית המשפט מאשר הסכמים כאלה כל עוד אין בכך כדי לגרוע מבית המשפט לבצע את ההליך השיפוטי. אם מתברר כי ניהול ההליך המשפטי על פי ההסדר הדיוני על הגבלת כמות הראיות או סוגן אינו אפשרי ובית המשפט לא יוכל להכריע במחלוקת בין הצדדים, רשאי בית המשפט להתיר סטייה מן ההסדר.
.jpg)
.jpg)