מינוי מומחה מטעם בית המשפט בתביעת רשלנות רפואית
במסגרת תביעה בעילת רשלנות רפואית נדרש התובע לצרף חוות דעת רפואית מטעמו, אשר משמשת כראיה בפני בית המשפט, התומכת בטענותיו ומוכיחה כי נפל פגם בטיפול הרפואי שקיבל, וכתוצאה מהתרשלות הרופא או הצוות הרפואי שטיפל בו, נגרם לו נזק המצדיק תשלום פיצויים.
בהתאם לקבוע בתקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי. בעל דין המבקש להוכיח עניין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, נדרש לצרף לכתב התביעה חוות דעת רפואית העוסקת בעיקר בשאלת האחריות והקשר הסיבתי. חובה זו בעלת חשיבות מכרעת בתביעות אשר עוסקות ברשלנות רפואית.
התחשבות במצבו הכלכלי של התובע
חוות דעת רפואית מוגשת לבית המשפט, באמצעות רופא בעל תואר מומחה ששמו כלול ברשימת הרופאים שהתפרסמה לפי תקנה 34 לתקנות הרופאים. חוות הדעת צריכה לבסס את הטענה שהתקיימה רשלנות רפואית ולהעריך מה היקף הנזק שנגרם לתובע. תובע שלא צירף לכתב התביעה חוות דעת לא יכול להוכיח רשלנות רפואית, ואולם במקרים מסוימים רשאי בית המשפט לפטור את התובע מלצרף חוות דעת ולמנות מומחה רפואי מטעמו, כמו במקרים שבהם מצבו הכלכלי של התובע מהווה טעם מיוחד המצדיק את מתן הפטור.
חוות דעת רפואיות להוכחת רשלנות רפואית עלולות להיות יקרות ואף להגיע לסכומים של אלפי שקלים. ואף, ישנם בעלי דין רבים המתקשים לעמוד בהוצאה כלכלית זו מחמת מצבם הכלכלי. במקרים אלו, רשאי בית המשפט להתחשב בתובע, ולמנות מטעמו מומחה רפואי כדי לבחון את טענותיו. ואולם, מינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט מחמת מצבו הכלכלי של התובע, נעשה רק בנסיבות מסוימות ואף נחשב לחריג לכלל.
חוות דעת נגדית מצד הנתבע
מנגד מוצגת חוות דעת מצד הנתבע, אשר מטרתה להוכיח כי לא נפל פגם בטיפול הרפואי, וכי הרופא פעל על פי הפרקטיקה המקובלת בעולם הרפואה ועמד במבחן הרופא הסביר. הנתבע יכול לדרוש שהתובע יעבור בדיקה רפואית על ידי מומחה רפואי מטעמו, אך לא ניתן לכפות על התובע לעמוד לבדיקה גופנית וזכותו של התובע להתנגד לכך.
תביעות בעילת רשלנות רפואית דורשת מהערכאות המשפטיות לדון בחבות ובנזק כאשר בחינה זו נעשית על בסיס חוות הדעת הרפואית. ואף ההלכה הפסוקה יוצאת מנקודת הנחה כי חוות דעת של מומחה רפואי היא הגורם המרכזי אשר מקים את עילת התביעה בתביעות מסוג זה. מטעם זה, תקנה 137(א) לתקנות סדר הדין, קובעת כי בעל דין שלא הגיש חוות דעת, ולא קיבל פטור מבית המשפט, לא יכול להוכיח עניין שברפואה מטעמו לעניין הנדון.
פערים בחוות דעת מטעם הצדדים
פערים בין חוות דעת הצדדים יכולים לבוא לידי ביטוי, הן בשאלת הקשר הסיבתי בין האירוע נשוא התביעה לבין הנזק הנטען, והן בהיקף הנזק, כך שברוב המקרים חוות הדעת הרפואית מטעם התביעה קובעת דרגת נכות גבוהה יותר מזו שנקבעה בחוות הדעת מטעם הנתבע.
במקרה שבית המשפט החליט למנות מטעמו מומחה רפואי, עקב פערים בחוות הדעת של מומחים מטעם הצדדים, רשאי המומחה לדרוש מהתובע שיעבור בדיקה גופנית לביסוס הטענות, ורשאי לדרוש מהנתבע לאפשר לחקור את המומחה שנתן חוות דעת נגדית, ואף מוסמך לקבל מכל אדם או מוסד לעיון ולהעתקה את הרשומות הרפואיות של כל צד בהליך המשפטי שטעון בדיקה.
לאור מעמדו המיוחד של המומחה מטעם בית המשפט, והיותו גורם אובייקטיבי, נחשבת חוות דעתו כזרועו הארוכה של בית המשפט, אשר נועדה לסייע להכריע במחלוקת בין הצדדים, ורק במקרים חריגים יסטה בית המשפט מחוות דעת של מומחה מטעמו.
פטור מהגשת חוות דעת רפואית
בהתאם לתקנה 127 לתקנות סדר הדין, בית המשפט רשאי לפטור את התובע מלצרף חוות דעת רפואית, רק על בסיס טעמים מיוחדים שירשמו. בשנת 2000, בית המשפט העליון קבע כי הטעמים המיוחדים נוגעים בשאלת הצורך בחוות הדעת נוכח נסיבות המקרה המיוחד הנדון בפני בית המשפט.
בהמשך נקבעו שלושה מבחנים מצטברים לקבלת פטור מהצגת חוות דעת: הראשון, נסיבות מיוחדות המסבירות מדוע לא יהיה זה צודק לדרוש מהצד להגיש חוות דעת בכוחות עצמו. השני, כאשר התביעה או ההגנה, בעלת סיכוי סביר להתקבל ולו לכאורה. והשלישי, בעת הצגה של ראשית ראיה שהעניין שברפואה מבוסס אף שלא הוגשה חוות דעת רפואית. בית המשפט נדרש לבחון את שלושת התנאים המצטברים ולהגיע להכרעה על בסיס הנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה לגופו.
אי הסכמה של אחד הצדדים למינוי מומחה
לאור מחלוקת בין מומחים פסיכיאטריים, בתביעת רשלנות רפואית, שנתנו חוות דעת מטעם הצדדים לדיון, מינה בית המשפט מומחה רפואי מטעמו על אף התנגדות אחד הצדדים. במקרה זה, עלתה השאלה האם נדרשת הסכמת הצדדים המתדיינים בבית המשפט כדי שבית המשפט יוכל למנות מומחה או מומחים רפואיים מטעמו.
לפי נוסח תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי מוקנית לבית המשפט או לרשם סמכות למנות מומחה או מומחים לעניין שבמחלוקת בין הצדדים, אם מסכימים לכך הצדדים ואם לאו. ואולם, מינוי של מומחה רפואי מטעם בית המשפט יעשה אך ורק לאחר שניתנה לצדדים הזדמנות לטעון טענותיהם קודם להחלטה למנות את המומחה הרפואי.
משמעות הסכמת הצדדים למינוי מומחה מטעם בית המשפט, במצב שבו הצדדים לדיון הסכימו על מינוי מומחה היא שאסור להביא עדות נוספת של מומחה בעניין הנדון. הסכמת הצדדים לדיון למינוי המומחה על ידי בית המשפט מתפרשת כוויתור על הבאת ראיות של מומחים מטעמם לצורך אותו עניין שלשמו מונה המומחה על ידי בית המשפט. עם זאת, כשמונה מומחה רפואי שלא בהסכמת כל הצדדים לדיון, יש לצדדים זכות להביא ראיות של מומחים מטעמם.