פסק דין בעניין טיפול בלידה - האם רשלנות רפואית גרמה לשיתוק מוחין?

האם הוכח כי שיתוק המוחין בו לקה התובע נובע מהתרשלות ביה"ח שטיפל באמו בהיריון ובלידה?
ע"א 10344/05 מוחמד אבו שארב נ’ משרד הבריאות

עובדות המקרה

האם רשלנות רפואית בהריון? המערערת אושפזה פעמיים במהלך הריונה בבית החולים על-שם הלל יפה בחדרה. בגיל שלושה-עשר חודשים נערכו למוחמד בדיקות עקב איחור בהתפתחותו. בבדיקות נמצא, כי לקה בשיתוק מוחין קשה. על רקע זה הגישו המערערים תביעת נזיקין נגד משרד הבריאות, האחראי על הפעלתו של בית החולים. לטענת המערערים, השיתוק הוא תוצאה של התרשלות בטיפול הרפואי שניתן למערערת. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה.

המערערים סמכו את ערעורם על שני פגמים עיקריים שנפלו, לטענתם, בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. ראשית, לטענת המערערים, התעלם בית המשפט המחוזי מתצהירו של פרופ’ שלמה בלס, מנהל מחלקת נשים ויולדות בבית החולים על שם הלל יפה, שבו ילדה המערערת.

לפי הטענה, מתצהירו של פרופ’ בלס עולה כי המערערת הגיעה לבית-החולים ללא צירים. שנית, לטענת המערערים, התעלם בית המשפט המחוזי מהמשקל הראייתי שיש לייחס לכך שהמשיב נמנע מלהעיד את הרופאים שטיפלו באם במהלך שני האשפוזים.

האם יש לקבל את הערעור?

1. על מנת לבסס חבות בעוולת רשלנות בלידה, יש להוכיח קיומם של מספר יסודות: חובת זהירות, הפרתה של חובה זו, היינו התרשלות, וקיומו של נזק. בנוסף יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי הן עובדתי והן משפטי בין ההתרשלות לבין הנזק. בנסיבות המקרה שלפנינו, אין חולק על קיומו של הנזק. כמו כן, אין חולק על קיומה של חובת זהירות. לפיכך, נתמקד ביסודות עליהם נחלקו הצדדים: ההתרשלות והקשר הסיבתי בינה לבין הנזק.

2. בשני האשפוזים של המערערת, נמנעו הרופאים מליתן לה סטרואידים. לטענת המערערים, הייתה בכך התרשלות בכל אחד מהאשפוזים. נקבע כי בשנת 1991, שנת לידתו של מוחמד, הייתה גישתם של המצדדים במתן סטרואידים חדשנית, בוודאי במצבים בהם לא היה חשש ללידה מוקדמת "מאיימת". בנסיבות אלה, ובהתחשב בסיכונים הכרוכים בשימוש בסטרואידים, אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא הייתה התרשלות בהימנעות ממתן סטרואידים למערערת באשפוזה הראשון.

3. שאלת ההתרשלות נבחנת על בסיס הידע שהיה קיים בעת הרלוונטית. כאמור, בעת אשפוזה של המערערת לא הייתה אחידות דעים לעניין השימוש בסטרואידים -לפני ירידת מים ואף לאחריה. המחלוקת קיימת גם כיום, אם כי בעת הרלוונטית היא הייתה חריפה עוד יותר. בנסיבות המקרה שלפנינו, קבע בית המשפט המחוזי כי העובדה שבתקופה הרלוונטית התקיימו – ואף נהגו בפרקטיקה – שתי גישות חלופיות ביחס למתן סטרואידים לאחר ירידת מים, מצביעה על כך שבהחלטת הצוות הרפואי שלא ליתן למערערת סטרואידים לא הייתה התרשלות. אמנם, בפני הצוות הרפואי היו הנתונים הדרושים על מנת לצפות סיבוכים, שכן עברה המיילדותי של המערערת הצביע על קיומו של סיכון. אולם דווקא נוכח הסיכונים שהיו כרוכים בהריונה של המערערת, קבע בית המשפט קמא כי החלטת הרופאים שלא ליתן למערערת סטרואידים באשפוז השני עמדה באמות המידה של הזהירות הסבירה הנדרשת מרופאים.

4. מטרות השימוש בסטרואידים הן, בין היתר, מניעת מצוקה נשימתית, וכן הורדת הסיכון של פגים לסבול מסיבוכים מוחיים עקב דימום תוך מוחי. בנסיבות העניין שלפנינו, אין חולק כי הפג לא סבל ממצוקה נשימתית במהלך הלידה ולפיכך, "בחוכמה שלאחר מעשה", ניתן לאשר כי לא היה צורך במניעתה.

בדיקות לידניות

5. אף אם נקבל את ההנחה לפיה הבדיקה הלידנית הראשונה לאחר הוצאת התפר היוותה התרשלות, ואף אם נניח מבלי לפסוק בדבר כי היה בכך פוטנציאל לגרום לזיהום או להחריפו - לא ניתן לקבוע כי הבדיקה הלידנית האמורה, שהיא כאמור בדיקה אחת בלבד מבין הארבע שבוצעו במערערת, היוותה גורם סיכון ממשי או משמעותי. זאת, במיוחד ביחס לקיומם של גורמי סיכון משמעותיים אחרים – הזיהום המוקדם והפגות. בנסיבות אלה, ובהעדר הוכחתו של סיכון משמעותי בגין הבדיקה הלידנית הנדונה, אין להכיר בקיומו של קשר סיבתי בין הבדיקה האמורה לבין נזקו של מוחמד.

6. המערערים טענו לפנינו כי המשיב תרם לקושי שבהוכחת הקשר הסיבתי הנדון, בכך שנמנע מעריכת בדיקת אולטרא-סאונד מוחית למוחמד לאחר הלידה. גם לו הייתה נערכת בדיקה כאמור, לא היה בה כדי לפתור את בעיית הוכחתו של הקשר הסיבתי בנסיבות המקרה. הטעם לכך הוא שגם בהתקיים דימום מוחי או נזק לחומר הלבן, לא ניתן היה להוכיח באמצעות בדיקת אולטרסאונד כי הדבר נגרם עקב זיהום במהלך האשפוז והלידה, ולא כתוצאה מהפגות כשלעצמה או מהזיהום המוקדם ממנו סבלה המערערת טרם הגעתה לבית-החולים. בוודאי שלא היה בבדיקת האולטרסאונד כדי להוכיח כי הבדיקה הלידנית הראשונה שבוצעה לאחר הוצאת התפר, היא כשלעצמה, היוותה גורם משמעותי שהוביל לנזקו של מוחמד. המסקנה המתבקשת, אפוא, הינה כי אין להתערב בקביעתו של בית-המשפט המחוזי לפיה אפילו הוכחה התרשלות באחת הבדיקות, לא הוכח קשר סיבתי בין הבדיקות הלידניות לבין הנזק.

לסיכום,

אין לקבל את הערעור. המערער לא הוכיח קשר סיבתי בין הבדיקות הלידניות שבוצעו במערערת לבין הנזק שנגרם לילד.