פסק דין העוסק במרוץ ההתיישנות במסגרת תביעת רשלנות רפואית - אבחון שבר
תא 87 / 67 קלרה זיסברג נ’ הסתדרות מדיצינית הדסה
• התיישנות תביעת רשלנות רפואית
• אי ידיעת העובדות המהוות את עילת התביעה
עובדות המקרה:
התובעת החליקה על ריצפת בית-החולים בו עבדה ונפגעה בידה. רופא בית-החולים שבדק אותה, אמר לה, כי צילומי הרנטגן אינם מראים כל ליקוי ועליה לקבל טיפול שמרני ומקובל להקלת הכאבים. כעבור כתשע שנים מאז הפגיעה, ועקב כאבים חזקים, נבחנו צילומי הרנטגן ע"י רופא אחר ואז התברר כי הנפילה גרמה לשבר שלא אובחן וכתוצאה מכך גם לא קיבלה טיפול מתאים. עקב זאת עותרת התובעת לחייב את בית החולים לפצותה בגין רשלנות בטיפול הרפואי. טענת הנתבעת הינה כי התביעה התיישנה.
מה הזמן המרבי לאחר אירוע הנזק בו ניתן להגיש תביעה נזיקית בגין רשלנות רפואית?
ס’ 89(2) לפקודת הנזיקין קובע כי הזמן המירבי שאחריו לא ניתן להגיש תביעה נזיקית ברשלנות רפואית הוא 10 שנים.
מה הדין במצב בו לא יכל התובע לדעת כי הוא זכאי להגיש תביעה נזיקית בגין רשלנות רפואית?
במצב כזה, התובע רשאית להסתמך על סעיף 8 לחוק ההתיישנות שלפיו, אם נעלמו מן התובע עובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.
במקרה זה נפסק כי התובעת לא היתה יכולה לגלות ולדעת את המעשים והמחדלים של הנתבעת שהתבטאו בהתעלמות מממצאים המורים על קיומו של שבר, במתן טיפול בלתי נכון ואולי גם מזיק.