פסק דין העוסק ברשלנות רפואית במתן הקרנות נגד גזזת - התפתחות סרטן

האם ניתן לתבוע את המדינה בעילה של אי יידוע אודות הסיכון המוגבר לחלות במחלות סרטניות עקב ההקרנות שעברו המערערים כנגד מחלת הגזזת?
ע"א 9106/07 מ"י - משרד הבריאות נ’ חנה פז

עובדות המקרה

המערערים טופלו בילדותם בהקרנות כנגד מחלת הגזזת ובבגרותם אובחנו אצלם גידולים סרטניים. המערערים הגישו תביעת נזיקין נגד המדינה בטענה לרשלנות רפואית, שעיקרה הפרת חובת היידוע של המערערים אודות הסיכון המוגבר בו הם נמצאים ללקות במחלות סרטניות עקב ההקרנות שעברו.

המדינה הגישה בקשה לדחיית תביעת המערערים על הסף וזאת מאחר שכל שלושת המערערים הגישו בעבר תביעות לפי חוק הגזזת, תביעתו של המערער 2 נדחתה על בסיס הקביעה שהמערער לא קיבל טיפול בהקרנות נגד מחלת הגזזת, ותביעתם של שני המערערים האחרים התקבלה והוכרה זכאותם לפיצויים בדרך של מענק וקצבת נכות חודשית על פי חוק הגזזת. לפיכך, ולאור סעיף 11 לחוק הגזזת סברה המדינה כי דין התביעות להידחות על הסף.

האם יש לקבל את הערעור?

1. חוק הגזזת נחקק על מנת להעניק פיצוי לפנים משורת הדין לחולי גזזת אשר עברו הקרנות על ידי המדינה מאחר שההנחה היא כי המדינה לא התרשלה במתן ההקרנות, שכן באותה עת בה ניתנו ההקרנות סברה הקהילה הרפואית שזו הדרך לטפל במחלת הגזזת ולא צפתה את הנזקים שגורם הטיפול באמצעי זה, לפיכך היה צורך לחוקק חוק אשר יאפשר מתן פיצוי למוקרנים שיש חשש כי ניזוקו מהקרנות אלו.

2. חוק הגזזת קובע פיצוי חד פעמי וכן קצבה חודשית (ולחלופין מענק) עבור הזכאים על-פי החוק (סעיפים 2-4 לחוק הגזזת). על מנת להיחשב לזכאי על פי החוק יש לצלוח שני שלבים. בשלב הראשון על התובע להוכיח בפני ועדת מומחים כי ניתן לו טיפול בהקרנה (סעיף 8 לחוק הגזזת). בשלב השני על התובע להוכיח בפני ועדה רפואית כי לקה באחת המחלות המנויות בתוספת לחוק (סעיף 9 לחוק הגזזת). ויודגש, התובע אינו נצרך להוכיח את התרשלותה של המדינה במתן ההקרנות, הוא אינו צריך להוכיח כל קשר סיבתי בין ההקרנות לבין המחלה שלקה בה, דיני ההתיישנות הכלליים אינם חלים על תביעה לפי חוק הגזזת, והוועדות השונות אינן קשורות בדיני הראיות וסדרי הדין פרט להוראות ולכללים שיקבעו על ידי שר המשפטים בתקנות.

3. הפרשנות הראויה לסעיף 11 לחוק הגזזת היא כי כל עוד אין אדם זכאי לפיצויים לפי חוק הגזזת או לפי חוק אחר בשל נזקי ההקרנות, יכול הוא לתבוע גם במסלול הנוסף. דהיינו, אם תבע אדם לפי חוק הגזזת ונקבע כי הוא זכאי, אין הוא יכול לתבוע את המדינה בנזיקין בשל נזקי ההקרנות. כמו כן, אם תבע אדם בנזיקין ונפסקו לו פיצויים כלשהם, אין הוא יכול לתבוע יותר לפי חוק הגזזת. מנגד, כל עוד לא נקבע שהאדם זכאי לפי אחד החוקים – אם למשל טרם התבררה תביעתו, או נדחתה תביעתו – זכאי הוא לתבוע במסלול הנוסף. פרשנות כזו אינה מאפשרת כמובן מתן פיצוי כפל בגין אותו נזק.

4. תכלית החוק. כאמור, תכלית חוק הגזזת הינה סוציאלית, דהיינו הוא נובע מרצונה של המדינה לסייע לתושביה הנזקקים מסיבה כלשהי לעזרתה, כאשר הסיוע ניתן שלא על בסיס אשמה כלשהי או רשלנות של המדינה. חוק הגזזת בא לסייע למטופלי ההקרנות להתמודד כלכלית עם מחלות קשות בהן לקו בעקבות, כך יש להניח, ההקרנות שבוצעו בהם כטיפול במחלת הגזזת. הצורך לסייע לקבוצת חולים זו נבע, יש לשער, הן מההבנה שסיכוייה של אותה קבוצה לקבל פיצויים באמצעות המסלול הנזיקי נמוכה, ואף נמוכה ביותר, בעיקר בשל הקושי להוכיח את רשלנות המדינה וזאת מאחר שההקרנות בוצעו על פי הידע הרפואי שהיה קיים באותה עת; והן מתחושת האחריות והצדק הנובעת מהעובדה שהמדינה היא שביצעה את ההקרנות באותם עולים חדשים ולפיכך היא זו שגרמה לנזקם, גם אם בתום לב ומתוך כוונות טובות. תכלית זו מחייבת כמובן פרשנות לטובת הנפגעים.

5. סעיף 11 לחוק הגזזת עוסק ב"עילות המנויות בחוק זה". דהיינו, באשר לעילה שאינה מנויה בחוק הגזזת אין מחלוקת כי אין הנפגע מוגבל בהגשת תביעותיו על ידי סעיף 11. דא עקא, חוק הגזזת כלל אינו מונה במפורש אילו עילות כלולות בחוק. עם זאת, ניתן להסיק מהוראות החוק וממטרתו כי העילה המרכזית עליה ביקש החוק לחול הינה גרימת מחלות מסוימות כתוצאה מההקרנות שניתנו לחולי מחלת הגזזת בתקופה הנזכרת בחוק. כך עולה אף מדברי ההסבר להצעת החוק שהוזכרו לעיל. מכאן המסקנה היא כי העילה בגינה מבקשים המערערים והמשיבה לתבוע, שעניינה באי יידוע המוקרנים בדבר הסיכונים העומדים בפניהם עקב ההקרנות, אינה נכללת בחוק הגזזת, ולפיכך לא חל עליה סעיף 11 לחוק זה.

לסיכום,

עילת התביעה שעניינה באי יידוע התובעים בדבר הסיכון הכרוך בהקרנות אינה עילה המנויה בחוק הגזזת, ולפיכך סעיף 11 לחוק זה אינו חל עליה.