הסכמה מדעת לאחר כניסה לחדר ניתוח, האם רשלנות רפואית?

הצורך בקבלת הסכמת מטופל לביצוע טיפול רפואי אינו שנוי במחלוקת, ולמעט במקרים חריגים שבהם לא ניתן לקבל הסכמה מדעת, נדרש הרופא המטפל לעשות כן. החובה לקבלת הסכמה מדעת מעוגנת בסעיף 13 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, ואף החריגים לה מפורטים בחוק.

הדרישה לקבלת הסכמה מדעת של המטופל מיועדת להגן על זכותו לחירות, לאוטונומיה על גופו ועל זכותו להיות אדון לגורלו, לחייו ולבריאותו. זכות זו לאוטונומיה זכתה לעיגון מפורש גם בפסיקת בית המשפט העליון בעניין, ולפיה הוכר ראש נזק עצמאי בתביעת רשלנות רפואית בגין פגיעה באוטונומיה. 

הענקת טיפול רפואי בהעדר הסכמה מדעת יכול להוות תקיפה לפי סעיף 23 לפקודת הנזיקין. דיון נרחב בהבחנה בין עילות תביעה אלו נעשה על ידי כב’ השופטת בייניש. לגישתה, יש לצמצם את השימוש בעוולת התקיפה אך ורק לאותם מצבים שבהם ניתן הטיפול הרפואי מבלי שנתקבלה כלל הסכמת החולה לטיפול או כשלא נמסר לו על תוצאתו הבלתי נמנעת.

עם זאת, מקום שהמידע שנמסר למטופל לא היה מקיף דיו, ראוי לבחון את המקרה במסגרת עוולת רשלנות בניתוח בלבד. כיום אין חולק כי רק במצבים מיוחדים, שבהם לא ניתנה כל הסכמה של המטופל, או שהמידע שנמסר לו היה חסר את הדרישות המינימליות לקבלת הסכמה, תחול עוולת התקיפה. 

כדי שהסכמתו של חולה לטיפול רפואי שעתיד להיעשות בגופו תהא הסכמה מדעת, יש לספק לו מידע הולם על מצבו, על מהות הטיפול המומלץ ומטרתו, על הסיכונים והסיכויים הטמונים בו ועל אלטרנטיבות טיפוליות סבירות לטיפול האמור. החתמת המטופל על טופס ההסכמה אינה כשלעצמה תנאי מספיק לקיומה של הסכמה מדעת.

מהו היקף המידע הדרוש להסכמה מדעת?

הסכמה מדעת לטיפול מבוססת על שקלול של חיוניות הטיפול וסיכויי הצלחתו, מצד אחד, עם תדירות הסיבוך האפשרי ומידת חומרתו, מצד אחר. זהו מאזן הסיכויים והסיכונים. לדוגמה, סביר שמטופל יסכים לטיפול הרפואי היחיד האפשרי להצלת חייו גם אם הסיבוך האפשרי עקב הטיפול הוא חמור ואף תדיר. כן סביר הוא כי המטופל יתנגד לקבלת טיפול רפואי לצורך ריפוי ליקוי שאפשר להמשיך ולחיות עמו כאשר סיכויי הצלחת הטיפול אינם ודאיים, גם אם הסיבוך האפשרי אינו שכיח ודרגת חומרתו נמוכה.

הזיקה בין פרטי המידע הרלוונטיים מגדירה את היקף הגילוי הנדרש ומחייבת מתן מידע מלא על סיכויי ההצלחה. ככל שהטיפול אינו חיוני, כך כוללת חובת הגילוי מתן מידע מפורט יותר.

חובת היידוע נגזרת ממהותו של הטיפול, מחיוניותו, מהשפעת הגילוי על מצבו של המטופל, מיכולתו של המטופל הספציפי להבין את המשמעויות השונות וכדומה. כאשר מדובר בטיפול שאינו מציל חיים ואשר אינו מיועד למנוע סכנת חיים מידית, יידרש המטפל למסור מידע נרחב יותר על הטיפול, על האלטרנטיבות, על הסיכונים והסיכויים של הטיפול, על תופעות הלוואי וכדומה. 

הכלל שבו משתמש בית המשפט כדי לבחון האם היקף הגילוי הדורש התמלא הוא שהיקף הגילוי ייגזר מציפייתו הסבירה של החולה. כלומר, על הרופא למסור למטופל את האינפורמציה שאדם סביר היה נדרש לה כדי לגבש החלטה אם להסכים לטיפול המוצע.