בדיקת מיפוי לב רשלנות רפואית, מתי ניתן לתבוע פיצויים?
בדיקת מיפוי לב היא בדיקת הדמיה, שבמסגרתה שריר הלב מצולם מזוויות שונות. מטרת בדיקת מיפוי לב היא להעריך את זרימת הדם ללב בעורקים ואת תפקוד שריר הלב ובאמצעותה ניתן לאבחן האם ישנה בעיה בהספקת הדם ללב ומהי חומרתה בהשוואה להספקה תקינה.
הבדיקה נערכת בדרך כלל בשני שלבים, במאמץ ובמנוחה. בדיקת מאמץ נעשית תוך כדי הליכה על הליכון חשמלי או רכיבה על אופני כושר, במהלכה מוזרק חומר סימון שפולט קרינה רדיואקטיבית לווריד, זאת כדי לצלם את הלב מזוויות שונות. גם בשלב המנוחה מוזרק חומר רדיואקטיבי לווריד. בחלק זה הנבדק מתבקש לשכב ולהמתין במשך כרבע שעה עד 45 דקות כדי לאפשר לחומר הסימון לעבור במחזור הדם ולהיקלט בשריר הלב, במטרה לצלם אותו.
הבדיקה נחשבת לבטוחה ושיעור הסיבוכים נחשב לנמוך. עם זאת, כמו בכל הליך רפואי קיימת אפשרות לסיבוכים וסיכונים כלשהם. כך לדוגמה: במקרה של מחלת לב ייתכנו כאבים בחזה בזמן ביצוע המאמץ הגופני או בזמן הזרקת התרופה, שגורמת לפעילות מוגברת של הלב. במקרים נדירים עלולה הבדיקה לגרום לאוטם שריר הלב, להפרעת קצב, לקוצר נשימה או לשינויים קיצוניים בלחץ דם. לפיכך ישנה חשיבות לערוך מעקב צמוד אחר תפקוד הלב במהלכה, ובמקרה הצורך לתת טיפול הולם.
כמו כן, החשיפה לקרינה מייננת, מסוכנת לנשים בהריון או מניקות, ובמצב זה רצוי לדחות את הבדיקה או לבחור בבדיקה אלטרנטיבית כדי לא לסכן את התינוק. לעיתים נדירות עלול חומר הסימון לגרום לתופעות אלרגיות ואף במקרים נדירים ישנה סכנה לתגובה אלרגית חמורה ומסכנת חיים.
במקרים שבהם נגרם נזק משמעותי עקב בדיקת מיפוי לב שנערכה באופן רשלני ולקוי, תוך הפרת חובת הזהירות של הבודק כלפי הנבדק, ניתן לפנות לבית משפט ולהגיש תביעה בעילת רשלנות רפואית. כדי לתבוע פיצויים יש להגיש חוות דעת של רופא מומחה, לאסוף חומר רפואי ולהציג בפני בית המשפט ראיות שונות המעידות על קשר סיבתי בין רשלנות הרופא לנזק שנגרם לנבדק.
היעדר הסכמה מדעת לביצוע בדיקת מיפוי לב
תביעה בעילת רשלנות רפואית הוגשה נגד משרד הבריאות בגין היעדר הסכמה מדעת לביצוע בדיקת מיפוי לב. נטען כי המנוחה נפטרה כתוצאה מרשלנות רפואית במחלקה לרפואה גרעינית בבית חולים בצפון הארץ, בעת ביצוע בדיקת מיפוי לב שבמהלכה איבדה המנוחה את הכרתה ולמעשה לא שבה להכרה עד פטירתה מדלקת ריאות.
המערערים טענו כי בית המשפט קמא שגה בקביעתו כי לא הוכחה על ידם התרשלות הצוות הרפואי במהלך ביצוע הבדיקה. לטענתם, המנוחה הגיעה לבית חולים לצורך ביצוע הבדיקה, כשהיא בריאה ועל רגליה. לטענתם, במהלכה של הבדיקה, אבדה את הכרתה, ודי בכך כדי לקבוע את התרשלות הצוות הרפואי שביצע את הבדיקה.
עוד נטען כי המנוחה התלוננה מספר פעמים בפני מי מהצוות הרפואי וכי לנוכח מצבה הרפואי, ועברה, היה על הצוות הרפואי לנקוט משנה זהירות ולהתייחס לכל תלונותיה, לרבות מעקב אחריה בעת שלב ההמתנה.
בתביעות שעילתן רשלנות רפואית, מבוססת עילת התביעה על האמור בחוות הדעת הרפואית עליה נסמך התובע בטענותיו. מכאן, שבעניינים שברפואה, אין לו לתובע אלא מה שקבע המומחה מטעמו. במקרה זה הבסיס לעילת הרשלנות הנטענת נגד הצוות הרפואי, כפי שבא לדי ביטוי בחוות הדעת ובעדותו של המומחה מטעם המערערים, הוא - העדר התייחסות ראויה של הצוות הרפואי לתלונותיה של המנוחה במהלך כל שלבי הבדיקה.
השאלה העובדתית המרכזית שעמדה לדיון בבית משפט, היא האם המנוחה התלוננה בשלב כלשהו עד להתמוטטותה, בפני מי מהצוות הרפואי. בית משפט קמא בחן לעומק שאלה זו, תוך ניתוח מקיף ביותר של מכלול הראיות שבאו בפניו, והגיע למסקנה ברורה כי לא הוכח שהמנוחה התלוננה בשלב כלשהו, למעט בשלב הבדיקה במאמץ שאז התלוננה על עייפות, בפני מי מהצוות הרפואי על הרגשה לא טובה או כל תלונה אחרת.
סעיפים 13 ו-14 לחוק זכויות החולה, מסדירים את הסוגיה של הסכמה מדעת לטיפול רפואי. שככלל, נקבע כי ההסבר שקדם להסכמת המטופל לטיפול, יכול ויהיה בעל פה. די לו לבית המשפט שהוא משתכנע כי המטופל הסכים מדעת לקבל את הטיפול הרפואי, בין אם הסכמה זו באה לדי ביטוי בכתובים ובין אם לאו, כדי שיקבע כי ההסכמה הייתה מדעת.
מקרה זה אינו נופל בגדר המקרים המנויים בתוספת, שהם: ניתוחים למעט כירורגיה זעירה, צנתורים של כלי דם, דיאליזה, טיפול בקרינה מיננת (רדיותרפיה), טיפולי הפריה חוץ גופית וכימותרפיה לטיפול בתהליכים ממאירים. לפיכך, לא הייתה מוטלת על הרופא החובה לפרט בכתב את הסיכונים הכרוכים בבדיקה. די בכך שבית משפט קמא קבע כי הנתבע הסביר למנוחה, עובר לחתימתה על טופס ההסכמה, מהם הסיכונים הכרוכים בבדיקה ומהם הטיפולים האלטרנטיביים, כדי להגיע למסקנה כי היא חתמה מדעת על טופס ההסכמה.
מקרים שבהם לא נדרשת על פי החוק דרישת הכתב, אזי, העדרו של טופס חתום מעביר את נטל ההוכחה על מתן ההסבר למטופל לרופא. אם עמד הרופא בנטל זה, כי אז נשללת טענת העדר הסכמה מדעת של המטופל. אין די בהעלאת טענה של העדר הסכמה מדעת ועל הטוען לה להוכיח כי לו אכן היה מקבל את ההסבר המלא, היה נמנע מלבצע את הבדיקה. למותר לציין כי לא רק שעובדה זו לא הוכחה על ידי המערערים בפני בית משפט קמא, אלא שכאמור, היא אף לא נטענה על ידם.
